ת"א 21925-07-13 חנין נ' חג'ג' ואח'

1. זו תביעה אגב סיום יחסי השותפות בין הצדדים.

2.השותפות בין הצדדים, בשם "קופירייט" נכונה לפי הסכם מיום 18.6.09 (ת/2), אשר לפיו השותפות מורכבת משני שותפים – התובעת מצד אחד ושני הנתבעים יחדיו מצד שני (סעיף 3.2 לכתב התביעה, סעיף 4 לכתב ההגנה). לפי ההסכם, כל אחד מהשותפים היה צריך להשקיע בשותפות 144,060 ₪. אמנם נכתב 144,60, אבל זו טעות סופר.

3.השותפות רכשה עסק קודם ואת המוניטין שלו מגב' פנקס תמורת 125,000 ₪ בתוספת מע"מ, דהיינו 145,625 ₪, ששולמו על ידי התובעת, כעולה מתדפיסי חשבון הבנק (ת/4, ת/5) וכנגד קבלות (ת/6) אשר חילקו את התמורה בין העסק למוניטין לפי רצון המוכרת, מבלי שהרוכשים נתנו על כך את הדעת (עדות התובעת בעמ' 10). כמו כן שילמה התובעת לגב' פנקס חוב של הנתבע 1 בסך 25,000 ₪, כמוכח בתדפיסי חשבון הבנק. הנתבע אישר בעמ' 31-32 כי התובעת שילמה את הסך 170,625 ₪ וכי הסכום ששילמה לגב' פנקס מהווה תשלום חלקה בהון השותפות.

4.לפי סעיף 4.4 להסכם השותפות, הנתבעים השקיעו בשותפות סך 39,208 ₪, ועוד זקפו לזכות השותפות, על חשבון השקעת הנתבעים, את המוניטין של הנתבע 1 בתחום עיסוקה של השותפות, שהוערך על ידי הצדדים בסך 29,852 ₪, לפי סעיף 4.5 להסכם השותפות, וביחד 69,060 ₪. נותרה איפוא יתרה שעל הנתבעים להשקיע בהן השותפות בסך 75,000 ₪.

5. הנתבעים טענו שפרעו את חובם לשותפות בגין יתרת ההשקעה על ידי "קיזוז" (סעיף 18 לכתב ההגנה). טענת קיזוז היא טענת "פרעתי" שהנטל להוכחתה מוטל על הטוען אותה. תחילה התחמק הנתבע ממתן גירסה מפורטת בענין זה, וטען כי הוא מכחיש את חובו "הכחשה כללית" (עמ' 31 שורות 10-15). לאחר מכן טען שפרע את ההשקעה בהעברות בנקאיות והמחאות (עמ' 31 שורות 23-30). כשנשאל מדוע לא צירף ראיות על כך, התחמק שוב ושוב מתשובה (עמ' 32 שורות 1-10). לבסוף אישר שאין בידו להראות שפרע את ההשקעה (עמ' 31 שורה 17) וש"הסך הכולל" של 75,000 ₪ לא הושקע על ידו (עמ' 32 שורות 21-24). בשלב כלשהוא העיד שהיה פנקס שבו נרשמו משיכות, שנותר אצל התובעת, אך לאחר מכן אישר, שהמשיכה שנרשמה בפנקס יוחסה למשכורת ולא להחזר השקעה (עמ' 32 שורה 20). זאת, על רקע הודאת הנתבע, שמנע מהתובעת לקבל את מסמכי הנהלת החשבונות של השותפות, מחשש שמסירתם לתובעת תפגע בו (עמ' 35 שורות 22-25). אני דוחה את טענת הנתבעים, שמנעו את העברת מסמכי הנהלת החשבונות לתובעת מחשש שיפגעו (כאשר לתובעת זכות לעיין במסמכים כשותפה) או מחשש שהעברת המסמכים תיחשב כהסכמה לפירוק השותפות (אין לחשש זה כל יסוד, וממילא אכן הסכימו לפירוק השותפות). אני דוחה את טענת הנתבעים שהנתבע לא אישר את יתרת החוב בתצהיר התשובות לפרטים נוספים. הוא אישר זאת בעדותו. איני מאמין לאף אחת מגירסאותיו של הנתבע בדבר החזרת ההשקעה, שלא הוכחה אף שנטל ההוכחה על הנתבעים, ותוך מניעת ראיות מהתובעת, המתפרשת לחובתו (ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג פ"ד מז (2) 605). על כן, אני קובע כעובדה, שהנתבעים לא שילמו את יתרת ההשקעה בסך 75,000 ₪ שהיה עליהם לשלם לשותפות. בהקשר זה אציין, שלטענת הנתבעים שנרכש על ידי השותפות ציוד נוסף בסך 179,000 ₪ אין קשר לחובת הנתבעים לשלם את חלקם בהון השותפות, אף אם הצליחו לסדר לשותפות הנחה. מצופה מהם כשותפים לפעול להפחתת הוצאותיה של השותפות, ואין הם זכאים לתמורה פרטית על כך, אלא אם הוסכם אחרת, דבר שלא הוכח. עוד אציין, כי אני דוחה את טענת הנתבעים שהצעות הפשרה שהועברו אליהם בטיוטות הסכמים לא כללו תשלום של 75,000 ₪, דבר המעיד שהתובעת לא עמדה עוד על תשלום זה. אין לנתבעים אלא להלין על עצמם שלא הסכימו להצעות אלה, שאינן מחייבות עוד. אילו הסכימו, היו יכולים לחסוך לעצמם כסף.

6.התובעת הודיעה לנתבעים במהלך ינואר 2013 על רצונה בפירוק השותפות, לאחר שחזרו מחו"ל. בעקבות הודעה זו נפגשו הצדדים, ולאחר הפגישה שלח הנתבע לתובעת בשם הנתבעים הודעת דואר אלקטרוני מיום 5.2.13, תחת הכותרת "הצעה סופית" לפיה פירט 3 אפשרויות לפירוק השותפות שהוא מסכים להן (ת/11) (קניית חלקה של התובעת, קניה סמלית של חלק הנתבעים תמורת 1 שקל או מכירה לגורם חיצוני). בהודעה נוספת מיום 15.2.13, (ת/13) הוגבל תוקפה של הצעת הנתבעים להסכם פירוק השותפות עד ליום 7.3.13. בהקשר זה אציין, שהנתבע לא אמר את האמת כאשר העיד בעמ' 30, שלאחר שהנתבעים הגיעו למסקנה שזה לא המקום שלהם, יצאו מהעסק, ואז לא קבלו שום הצעה מהתובעת ולכן הציעו 3 הצעות מטעמם. ההיפך הוא הנכון. קודם הציעו הצעות בתחילת פברואר, ואז יצאו בתחילת מרץ. ביום 28.2.13, מסרה התובעת לנתבעים את קבלת הצעתם לרכישת הזכויות בעסק תמורת 1 ₪ וצירפה סכום זה במזומן (ת/14). אמנם, הנתבע טען שקיבולה של התובעת נעשה לאחר שפקעה ההצעה, אך הוא חזר בו מגירסה זו בעדותו בעמ' 30 שורה 35 עד עמ' 31 שורה 1. מכאן, שנכרת בין הצדדים, בדרך של הצעה וקיבול, הסכם לפירוק השותפות על ידי קניית חלקם של הנתבעים תמורת 1 ₪, ששולמו. אני דוחה את טענת הנתבעים, שהושמעה בסיכומיהם, כאילו הקיבול היה מותנה בכך שהנתבעים יחתמו על הסכם פירוק שותפות שנוסחו צורף לקיבול. כפי שנאמר בהודעת הקיבול, התובעת קיבלה את ההצעה, וצירפה הסכם לחתימה לצורך הוצאה לפועל של ההצעה, ולא כתנאי לקיבולה. עובדה, שהנתבע לא העיד שלא ראה בקיבול קיבול, אלא שהקיבול נעשה לאחר פקיעת ההצעה, מה שאינו נכון. להסיר ספק, אני דוחה את טענת הנתבעים, שהשותפות ממשיכה להתקיים. כפי שנראה, טענה זו גם אינה מתיישבת עם התנהגות הנתבעים.

7.אני מקבל את טענת התובעת, כי מועד סיום השותפות, על פי ההסכם שנכרת בין הצדדים באשר לדרך סיום השותפות, הוא 3.3.13. כך עולה מהתנהגות הצדדים:

-אין חולק שביום 3.3.13 עזבו הנתבעים את בית העסק של השותפות ומאז לא שבו אליו. להסיר ספק, אני דוחה את טענת הנתבעים שהם גורשו מן העסק, ומעדיף עליה את גירסת התובעת, שהנתבעים עזבו את העסק במפתיע ולפי רצונם. ביחוד אני דוחה את הטענה שהתובעת איימה עליהם שתזמין משטרה ו"ניסתה להכפיש את שמם בפני לקוחות". שמעתי וראיתי את עדותם של התובעת והנתבע, ואת עדותה החסרה של הנתבעת, שאין הסבר של ממש מדוע העדיפה לעבוד ביום ההוכחות בעסק במקום לבוא לבית המשפט, כגירסה שלישית של הנתבע, שכן לא נשארה בביתה לטפל בילדיה, כגירסה ראשונה של הנתבע (עמ' 33 שורות 26-27). אני מאמין לעדותה של התובעת שהנתבעים עזבו את העסק כשהיא לא היתה בו פיזית מאחר שיצאה לעשות הפקדה בבנק (עמ' 16 שורות 1-3) ומעולם לא השפילה את הנתבעים לפני לקוחות, אלא בפעם היחידה שהתווכחו לא היו אנשים בחנות והיא קראה לו "קבצן", בעוד הנתבע דיבר בלשון בוטה ומכוערת, היה צועק על כולם, נותן מכה ושובר דברים, ולא איימה על הנתבע בפני לקוחות שתפנה למשטרה אם לא יחזיר כסף שלקח (עמ' 24-15). גם הנתבע עצמו לא העיד שהתובעת גירשה אותם, או איימה במשטרה, אלא שהגיעו למסקנה שזה לא המקום שלהם והם חייבים ללכת כי התובעת פוגעת בהם מול לקוחות (עמ' 30 שורות 7-12). זו כל עדותו של הנתבע בדבר נסיבות העזיבה, ואיני מאמין לעדות הנתבע הכללית שהתובעת פגעה בנתבעים בפני לקוחות. להסיר ספק, אני דוחה את טענת הנתבעים בסיכומים, כאילו התובעת מנעה מהנתבעים לשוב לעסק. הנתבע כלל לא העיד שביקש לעשות זאת והדבר נמנע ממנו.

-התובעת פנתה לסניף בנק לאומי בו התנהל החשבון של השותפות, וביקשה לסגור את החשבון או לרשום אותו על שם התובעת. הנתבע סרב לסגירת החשבון, אך חדל מלפרוע את ההלוואות שנטלה השותפות (כפי שאישר בעמ' 34 שורות 9-27). על פי סעיף 20 לפקודת השותפויות, כל שותף חב בחובות השותפות. העובדה שהנתבעים לא נשאו בחובות השותפות לאחר 3.3.13 מצביעה על כך שלדעתם אינם שותפים.

-התובעת פנתה לסניף בנק מרכנתיל, בו התנהל חשבון מס' ******** שהיה רשום על שם התובעת אך שימש את השותפות, ופרעה את יתרת החובה שבו (עמ' 16 שורות 17-19 ות/17). הנתבע אישר שלא פרע את יתרת החובה בחשבון זה (עמ' 35 שורות 28-29).

-התובעת פנתה למשכירה וביקשה לערוך הסכם חדש. הנתבע אישר שהנתבעים חדלו מלשלם את דמי השכירות ממרץ 2013 (עמ' 36 שורות 18-19).