ת"א 21871-01-16 בוזנח נ' בנק הפועלים בע"מ

לפניי תביעת המשיבה, ערבה לחובו של אחיה, מר בוזנח ששון, לבנק המשיב, שמהותה: "בנקאות-פסק דין הצהרתי לביטול חוזה ערבות". התביעה הוגשה ביום 12/1/16.

ביום 11/1/16 הוגשה תביעת הבנק, נגד האח, רעייתו והמבקשת בתא"ק (שלום טבריה) 19707-01-16 לגביית חוב לבנק, בסך 202,460 ₪, מתוכה ערבה המבקשת כערבה יחידה להלוואה בסך קרן שיתרתה 201,815 ₪.

המבקש עתר לדחיית או מחיקת התביעה על הסף, מאחר וכל טענותיה של המבקשת הינן טענות הגנתה בתביעת הבנק. המבקש טען כי אין הצדקה לניהול הליך נפרד, וכי למשיבה קיים סעד ממשי, שידון בתביעת הבנק.

המשיבה הגיבה לבקשה, וכבר עתה אני דוחה את טענתה כנגד אי צירוף תצהיר לבקשת הסף, מאחר והבקששה מושתתת על נימוקים משפטיים, ואין צורך בתצהיר לתמיכה בה.

בתגובה פירטה המבקשת את "מירוץ ההליכים", שהתנהל בין הצדדים, עת המשיבה התרתה בפני המבקש על כוונתה להגיש נגדו את התביעה דנן, נענתה בדחיית טענותיה ובהודעה כי המבקש עתיד לשלוח מכתבי התראה. המשיבה טוענת כי המבקש מיהר והגיש את תביעת הבנק, על מנת להקים בפניה מחסום דיוני, ולשם כך לא מסר לה מכתב התראה אלא יחד עם כתב תביעת הבנק, שנמסר לה רק ביום 14/1/16, לאחר שכבר הגישה את תביעתה. המשיבה מודיעה כי בכוונתה להגיש בקשת רשות להתגונן וכי המבקש נקט בהליך כך על מנת למנוע חקירת פקיד הבנק אודות נסיבות חתימת כתב הערבות.

המבקש בתגובה לתגובה חזר על טענותיו, לרבות אלה המשפטיות, ועמד על כך שמדובר בתביעה מיותרת בכפל.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה, בבקשה ובתגובות, אני מוצאת כי אין בפי המשיבה עילה לפסק דין הצהרתי, ותביעתה מהווה בבירור ניהול הליך כפול באותו עניין בדיוק, אשר בית המשפט לא ייעתר לו. לסדר הזמנים בהתנהלות הצדדים עובר להגשת התביעות או לסדר הגשת התביעות אין משמעות, אלא נבחנת מהות כל אחת מהתביעות.

הפסיקה בעניין ברורה:

"מתן סעד הצהרתי לבעל דין עניין שבשיקול-דעת הוא, ובית המשפט יימנע מלתיתו, כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לעניין זה יכול בית המשפט לשקול את השאלה, אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות. כך, למשל, אין בית המשפט נוטה להעניק סעד הצהרתי, מקום שיכול המבקש לתבוע סעד ממשי: ע"א 227/77 [1], או כאשר מבקש פלוני להצהיר שאינו חייב לאלמוני, אלא אם כן קיימות נסיבות המצדיקות את הדבר" (רע"א 1810/90 הדר נ' קנדי, פ"ד מד(2) 737 (1990)).