ת"א 21826-09-11 מרק נ' טל

זוהי תביעה חוזית, בגדרה עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 119,000 ₪ בגין "נקודות חלוקה" של מוצרי שטראוס אשר הנתבע רכש, כך לפי הטענה, מהתובע.

העובדות

חברת שטראוס, שאיננה צד לתובענה זו, מחלקת את מוצריה לחנויות השונות באמצעות מפיצים עצמאיים. אדם המעוניין לחלק את מוצרי שטראוס מתקשר עם שטראוס בהסכם לפיו הוא מתחייב להפיץ את המוצרים לרשימת חנויות מסוימות (להלן – "קו חלוקה"), לפי הוראות שטראוס, כאשר לשטראוס נתונה הזכות להפסיק את החוזה בכל עת (ראו, לדוגמא, סעיפים 1, 9 ו-10 לחוזה ההפצה אשר צורף כנספח א' לתצהיר הנתבע). בגין חלוקת המוצרים מקבל המפיץ משטראוס עמלה חודשית הנגזרת מהיקף המכירות החודשי לכל אחת מהחנויות שבקו החלוקה (להלן יכונו החנויות – "נקודות חלוקה").

התובע והנתבע היו מפיצים מטעם חברת שטראוס, איש איש וקו החלוקה שבאחריותו. בראשית שנת 2008 החליטה חברת שטראוס לבצע "אופטימיזציה" של קווי החלוקה בירושלים, כך שנקודות חלוקה כאלו ואחרות הועברו ממפיץ אחד למשנהו. במסגרת מהלך רחב זה קיבל הנתבע לאחריותו, שתי נקודות שהיו קודם לכן בקו החלוקה של התובע. מדובר בחנות "סופר 24" שבדרך חברון, ובחנות "סופר דיל" אשר נמצאת מאחורי מתחם תחנת הרכבת הישנה. העברת הנקודות בוצעה הלכה למעשה במסגרת ישיבה שבה נכח נציג שטראוס – קובי אייל – ומפיצים שונים של שטראוס בירושלים, ביניהם התובע והנתבע. במהלך הישיבה הודיע נציג שטראוס איזו נקודה מועברת מאיזה מפיץ לאיזה מפיץ, וכן מסר נציג שטראוס למפיצים נתונים לגבי העמלות המשולמות בגין כל נקודה ונקודה. ומדוע מסר מר אייל נתונים אלו למפיצים? כיוון שאין חולק על כך שכאשר נקודה מועברת ממפיץ קבוע אחד למפיץ קבוע אחר אזי נהוג שהמפיץ שמקבל את הנקודה משלם למפיץ שממנו נלקחה הנקודה תמורה כספית שנעה בין שניים עשר חודשי עמלה לשבעה עשר חודשי עמלה (ראו – עדות קובי אייל עמ' 10 ש' 8; עדות פלורסהיים עמ' 8 ש' 11; עדות הנתבע עמ' 12 ש' 27-22). התובע טוען כי בגין שתי הנקודות שהועברו ממנו אל הנתבע הסכים הנתבע לשלם לו 12 חודשי עמלה, קרי – סך של 19,944 ₪ בגין סופר 24, וסך של 70,692 ₪ בגין סופר דיל, ובסך הכל 106,044 ₪ כולל מע"מ (לפני שיערוך). אין חולק כי הנתבע לא שילם סכום זה לתובע ומכאן התביעה שלפניי.

ביני לביני, ובלי כל קשר לתובע ולנתבע, התנהל הליך משפטי בין העד יצחק פלורסהיים, שהוא בעליה של חברה בשם א.נ.י.פ., לבין שטראוס (למען הנוחות אתייחס להלן לא.נ.י.פ ולפלורסהיים כאל גורם אחד שיכונה "פלורסהיים"). מסתבר, כי אחת הנקודות בהן עסקינן – סופר דיל – הייתה שייכת בעבר הרחוק יחסית לקו חלוקה שהיה באחריותו של פלורסהיים, עד שהיא נלקחה ממנו על ידי שטראוס יחד עם נקודות רבות נוספות. נקודות החלוקה שנלקחו מפלורסהיים "התגלגלו" למפיצים אחרים, וכך סופר דיל "התגלגלה" לבסוף לאחריותו של התובע וממנו אל הנתבע. פלורסהיים אשר ניזוק קשות מפעולתה של שטראוס סירב להשלים עם רוע הגזירה, ועל כן הוא הגיש תביעה נגד שטראוס. התביעה הוגשה עוד בשנת 2006, קרי – לפני שסופר דיל הועברה מהתובע לנתבע, והיא התנהלה במקביל להעברת הנקודות בין התובע לנתבע, אשר כלל לא היו מודעים לה. בסופו של דבר הסתיימה התביעה בהסכם פשרה מיום 11/11/10 (נספח ד' לתצהיר התובע). בהסכם הפשרה הוסכם כי פלורסהיים יהיה רשאי למכור את נקודת סופר דיל למפיץ כלשהו שיהיה מקובל על שטראוס, תמורת סכום כסף שיוסכם בין פלורסהיים לאותו מפיץ (סעיף 1 להסכם הפשרה). במילים אחרות, בהסכם הפשרה שנכרת בשעה שסופר דיל כבר מזמן לא הייתה באחריותו של פלורסהיים, אלא התגלגלה מיד ליד עד שהגיעה לידי הנתבע, גילתה שטראוס את דעתה כי מי שרשאי למכור את נקודת סופר דיל הוא פלורסהיים. על פני הדברים מצג זה שונה מן המצג שהציג נציג שטראוס כאשר נקודת סופר דיל הועברה שנתיים קודם לכן, במסגרת מהלך האופטימיזציה, מידי התובע לידי הנתבע. כפי שנראה הפער בין שני המצגים הוא העומד ביסוד המחלוקת שלפניי.

כאמור, הנתבע לא שילם לתובע עבור הנקודות שקיבל ממנו. על כן, התובע קיים מספר שיחות עם הנתבע בגדרן הוא דרש ממנו לעמוד בהתחייבותו, אך ללא הועיל. חלק מן השיחות אף הוקלט. במקביל, מקץ כשישה חודשים בלבד מיום שקיבל הנתבע את הנקודות, נטלה אותן ממנו שטראוס, והעבירה אותן למפיץ אחר. עם או בלי קשר לעובדה זו הנתבע עמד בסירובו לשלם לתובע, ומכאן התביעה שלפניי. ויודגש, הן שטראוס והן פלורסהיים אינם צד לתביעה, אם כי נציג שטראוס העיד לפניי בקדם המשפט, ופלורסהיים העיד מטעם הנתבע.

טענות התובע