פלונית נגד חלבני ואח'

1.התובעת, ילידת 1970, הגישה כנגד הנתבעים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב נשיכת כלב שבבעלותם, שארעה ביום 5.8.2015.

2.התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבע מס' 1 (להלן "הנתבע") בלבד. הנתבע אישר בכתב הגנתו, כי ברשותו כלב המצוי בחצר ביתו הפרטי, התחומה בגדר שעליה שלטים המזהירים על המצאות כלב נושך. במהלך דיון שהתקיים ביום 1.5.2016 טען הנתבע לראשונה, כי הכלב לא שלו, אלא של שוכרת אחת מיחידות הדיור שלו במקום. משנשאל מה הקשר בינו לבין אותה דיירת, השיב כי אין ביניהם כל קשר, וכי היא דיירת בלבד ומסר את שמה. נוכח טענתו החדשה של הנתבע, הותר לתובעת לתקן את כתב התביעה.

3.ביום 3.5.2016 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, במסגרתו צורפה הנתבעת מס' 2 (להלן "הנתבעת"), כנתבעת נוספת. כפי שעולה מכתב התביעה המתוקן, ביום 5.8.2015, במהלך עבודתה של התובעת כדוורית בדואר ישראל וכחלק מחלוקת דברי דואר באזור החלוקה הקבוע שלה, היא הגיעה לרחוב עמל 20 בחיפה לצורך דבר מסירת דבר דואר רשום על שם הנתבעת. בעת שנכנסה לחצר הבית לצורך ביצוע המסירה, כפי שהיא מחוייבת לעשות, הותקפה לפתע התובעת על ידי כלבם של הנתבעים, שהיה משוחרר בחצר הבית. הכלב התוקף נשך את התובעת בשורש כך יד שמאל ובאמת ידה. התובעת ציינה, כי זו לא היתה הפעם הראשונה בה נכנסה לחצר הבית הנ"ל וכי הכלב היה תמיד קשור. לאחר התקיפה מיהרה הנתבעת לקשור את הכלב.

התובעת טענה, כי בסמוך לאחר הארוע היא פנתה ללשכת הבריאות בעכו, שם אובחנה כסובלת מפציעה בדרגה בינונית בידה, עם נשיכות מרובות. היא חוסנה בטטנוס והוחלט כי יש להכניס את הכלב התוקף להסגר באמצעות לשכת הבריאות בחיפה.

באותו יום פנתה התובעת לבית החולים בנהריה, שם אובחנה כסובלת מפצעים בידה, נפיחות, רגישות במישוש והגבלה בתנועה. לאחר סדרת צילומים ובדיקות, היא עברה אקספלורציה של הפצע, תחת הרדמה מקומית, עם שטיפות, וידה נחבשה. בנוסף, טענה התובעת כי טופלה באנטיביוטיקה.

התובעת טענה, כי כתוצאה מהתקיפה, היא סבלה מהגבלות, תפקודה נפגע, היא נזקקה לטיפולים רפואיים ועזרת צד ג' ונגרמו לה הוצאות.

התובעת טענה, כי חל היפוך נטל הראיה מכח סעיף 40 לפקודת הנזיקין ולחילופין, מכח סעיף 41 לפקודה. עוד נטען, כי יהא על הנתבעים לפצות את התובעת מכח סעיף 40א לפקודת הנזיקין, אף אם לא התרשלו.

4.כאמור, בשלב הראשון הוגשה התביעה כנגד הנתבע בלבד, שאישר בכתב הגנתו, כי הוא בעליו של הכלב, ששוהה באופן חופשי כחוק בחצר ביתו הפרטי. הוא טען, כי תיבת הדואר נמצאת מחוץ לחצר ולכן, לא היתה לדוורית סיבה להכנס לחצר. עוד טען, כי הדוורית פרצה לחצרו מבלי לקבל את רשותו.

כתב ההגנה המתוקן הוגש על ידי הנתבעים במשותף, באמצעות עו"ד שמינו לצורך ייצוגם. בכתב ההגנה נטען, כי הנתבעים הינם בני זוג אשר הכלב בחזקתם המשותפת, אף שבשבב הכלב רשומה הנתבעת כבעליו. הנתבעים טענו, כי התובעת נכנסה לללא רשות לביתם, מבלי שצלצלה בפעמון הכניסה ומבלי שהודיעה על כך לאף אחד. נטען, כי על מנת להכנס לשטח ביתם, היה על התובעת לפתוח שני מנעולים אשר סוגרים את שער הכניסה, האחד פנימי, כך שעליה להשיט את ידה לתוך הגדר, והשני מעל השער. עוד נטען, כי חצר הבית מגודרת בגדר גבוהה ועל שער הכניסה שלט, "זהירות כלב", בארבע שפות, שמטרתו להזהיר כי בחצר ישנו כלב ולכן, יש להודיע לבעלי הבית טרם הכניסה. בנוסף, תיבת הדואר מצויה מחוץ לשטח החצר. הנתבעים טענו, כי במהלך היום הכלב מסתובב חופשי בשטח החצר והוא נקשר לסירוגין, נוכח הוראות חוק צער בעלי חיים. נטען, כי הנתבעת שהתה באותה עת בביתה וראתה לנכון לשחרר את הכלב, כאשר שער הכניסה לבית נעול, הכל בהתאם להוראות החוק.