טרייטק הפצת רכיבים בע"מ נ' אפדון נטוורקס בע"מ ואח'

1.מטעמיהם דבקו נתבעים 2 ו-3, שענינם האישי נותר לבירור עם היקלעותה של נתבעת 1 להליך של פירוק, בעתירה לדחייתה של תובענה זו על הסף. לדעתי, בקשתם איננה מוצדקת ויש לדחותה.

2.שני ראשים הם לבקשה לסילוק על הסף. ראשית נטען כי הסמכות הענינית היא לבית-המשפט של פירוק ולפניו ניתן להביא, בגדרן של ההוראות הרלוונטיות מפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, טענות נגד נושאי-משרה ומשתתפים בתאגיד, העומד לפירוק. הוראות אלו, נטען, מוציאות את סמכותה של כל ערכאה אחרת להידרש לתביעה נגד נושא-משרה או משתתף, ולוּ מכוחו של הסעיף הששי לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

3.בטענה זו, להשקפתי, אין ממש. אמת, בסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות מעוגנים מנגנונים המאפשרים, בין היתר לנושה של החברה שבפירוק, להניח לפניו של בית-המשפט של פירוק את עצומותיו נגד נושאי-משרה בתאגיד ונגד מי, שהשתפו בייזומו או ביסודו. זאת, בייחוד בטענות לתרמית או להתנהלות פסולה אחרת של הללו, כמפורט באותן הוראות. אלא שדבר בדין איננו קובע כלל של "ייחוד עילה" לשימוש במנגנונים אלה. דבר בדין איננו מוציא את הכוח להעלות טענות כלפי הללו מכוחו של מנגנון אחר שבדין, זה העוסק בהרמתו של מסך-ההתאגדות אשר חוצץ בין חברה לבין בעלי-מניותיה.

בנושאים שונים מייחד הדין לבית-המשפט של פירוק סמכות ייחודית לדון בענינים, הקשורים בפירוק או נובעים הימנו. בענינים אחרים מחייב הדין את אישורה של אותה ערכאה לפעולות, המערבות את החברה שבפירוק, לרבות הכוח לנהל נגדה, או בשמה, הליכים בערכאות אחרות. הרציונאל, להבנתי, הוא כפול: ראוי כי יהא גורם שיפוטי אחד, המוביל את התהליך ומנתב את דרכה, הלא פשוטה, של ספינת-הפירוק בנתיבה. יותר מכך, החשש לפגיעה בקופת-הפירוק ובייחוד החשש מקנייתו של יתרון אסור לנושה, המבקש להניח את ידו על הקופה הזו שלא לפי דיני-הפירוק, מחייבים את האמנתו של גורם שיפוטי יחיד על קופתה של חברה שבפירוק. זהו, אך מובן, בית-המשפט של פירוק ומכאן הכוח העדיף הקנוי לו, בגבולות שהציב הדין.

הרציונאל הזה איננו מתקיים שעה שאין מדובר בתובענה, המנוהלת נגד החברה או בשמה אלא היא תובענה אישית נגד נושאי-משרה בה או נגד בעלי-מניות. שם עומד בסיכון כיסו, האישי, של בעל-המניות או של האורגן ולא קופתה של החברה. ההבדל, לשיטתי, הוא מובהק. אפילו לא פעל המוסמך לכך נגד בעל-המניות במסלול, שקובעת פקודת החברות, עדיין פתוחה הדרך לפניו של זה, הרואה עילה אישית לפנות אל הערכאה המוסמכת בתביעה אישית נגד הלה. אם דרכו לשם מחייבת אותו לעבור בסעיף 6 לחוק החברות, מאפשר לו הדין לעשות כן בין שהופעלה הפקודה ובין שלא.

אמת הדבר. כבכל ענין, גם בנדון כאן נדרש לוודא כי אין כפילות של הליכים; כי אין חשש לחיובו של הנתבע בכפל; כי אין יוצאות החלטות שיפוטיות סותרות תחת ידיהן של ערכאות שונות וכי זמן שיפוטי יקר אינו מושחת לריק. ברם למטרה הזו ייחד הדין מנגנון אחר – הוא הכוח לפנות בעתירה לעיכובו של אחד ההליכים, ככל שאלה מתנהלים יחד. התשובה איננה מצויה בחסימתה, מראש, של תנועה במסלול המקביל.

4.ראשה האחר של הבקשה לסילוק על הסף מצוי בטענה כי כתב-התביעה איננו מגלה כל עילה אישית כלפיהם של נתבעים 2 ו-3 ואיננו קושר אותם לפגמים, שכנטען נפלו בהתנהלותה של החברה. גם טענה זו לא תוכל לעמוד כטענת-סף. אך מובן כי כתב-תביעה איננו נדרש להוכיח, ולו בראשית-ראיה, את הנטען בו כלפי הנתבע. כתב-התביעה גודר את מסגרתו של הבירור העתידי. ככזה, די לו בכך שיטען לעילה כלפי הנתבע. דרך כלל, בשלב שבו כל אשר מונח לפניו של בית-המשפט הם כתבי-טענות, קשה יהיה לדעת אם בעילה הנטענת יימצא, לסופו של יום, כוח. ברם אך במקרים חריגים, שבהם נעלה מספק כי לא הוצגה עילה או שהעילה שהוצגה היא מופרכת על פניה, ניתן יהא לסלק את התובענה על הסף (במחיקה, מכוחה של תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אחרת, נדרש לפתוח את הדלת לתובע, ולאפשר לו גישה אל ההליך אשר בו תבורר אותה עילה שהעמיד.

במקרה שלפנַי מנה כתב-התביעה, כל צורכו לענין הנדון, את עילותיה הנטענות של התובעת כלפי כל אחד מן הנתבעים 2 ו-3, אישית. הטענות הללו אינן מופרכות על פניהן. אפשר, שהן תגלינה עילה טובה ואפשר שלא, אך ענין הוא להמשכו של ההליך. בכך די לכתב-התביעה על מנת שלא יסולק על מפתן-הדלת.

5.אמת, אין יסוד לבקשה לסילוק על הסף. היא נדחית. בתוך 15 ימים מיום, שקיבלו לידיהם החלטה זו ישלמו נתבעים 2 ו-3, יחד ולחוד, לתובעת שכר-טרחה של עורך-דין בבקשה זו בסך, כולל מע"מ, של 3,500 ש"ח. איחור יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית כחוק מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

6.לאחר כל זאת, מבלי שנחרצה כל דעה ועל מנת לנסות ולחסוך מזמנם, מטרחתם ומהוצאותיהם הנוספות של הצדדים, סבור בית-המשפט כי טוב תעשה התובעת אם תשקול, לאור הדברים שעלו בישיבה של קדם-המשפט, שלא לעמוד, לגופה, על תביעתה נגד נתבעים 2 ו-3. עד ליום 7.2.2018 תודיע התובעת, לאחר שקילה, את עמדתה בכתב. המזכירות תקבע תזכורת פנימית למועד זה.