ת"א 21741-06-16

לפניי בקשת הנתבעים להתיר להם להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל), לפיה נותרה לתובע נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני, עקב פגיעתו בתאונת דרכים מיום 20.8.14.

רקע ותמצית טענות הצדדים:

1.התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 20.8.14. שהוכרה כתאונת עבודה. וועדה רפואית של המל"ל קבעה ביום 8.4.16 כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני לפי סעיף 37(7)א לתקנות המל"ל.

2.מהמסמכים שצורפו עולה כי התובע נבדק על ידי ועדה רפואית במל"ל, אשר דנה בעניינו ובדו"ח מיום 8.4.16 ציינה "הפוסק עיין בחומר הרפואי היו רישומים של כאבי גב ב- 2008 ומאז אין רישומים של כאבי גב תחתון". לטענת הנתבעים קביעת הפוסק בטעות יסודה שכן בתיקו האישי של התובע נמצאו תלונות רבות – מלפני שנת 2008 ולאחריה - המצביעות על בעיה מתמשכת בגב, בעוד שמדו"ח המל"ל עולה, כי ועדת המל"ל לא נתנה דעתה להן. בבסיס בקשת הנתבעים להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, עומדת טענתם, כי מעיון במסמכים הרפואיים בתיקו של התובע, עולה כי הוא היה מעורב במספר תאונות לפני ואחרי התאונה מושא התביעה, וכי בתאונות אלה נפגע בין היתר בגבו התחתון. הנתבעים מפנים לפגיעות נוספות שדווחו על-ידי התובע במהלך השנים בגין תאונות אחרות, ומסמכים מתיקו הרפואי המלמדים על פגיעות נוספות של התובע בגבו התחתון בין השנים 1997-2012. עוד מציינים הנתבעים כי בטופס דמי פגיעה שהגיש התובע למל"ל הצהיר התובע כי לא סבל בעבר מכאבים הקשורים או דומים למצבו כיום, והעובדה שניסה להסתיר כי סבל בעברו במשך שנים רבות מכאבים בגב התחתון די בה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. לטענת הנתבעים המסקנה הסבירה היא כי מלוא המסמכים הרלוונטיים לא עמדו לנוכח עיני הוועדה נוכח קביעתה בדבר העדר רישומים, ויש למנות מומחה מטעם בית המשפט שיחווה דעתו על הקשר בין הנכות שנקבעה לתאונה מושא התביעה.

4.הנתבע, מנגד, טוען כי אין לאפשר הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל. לטענתו, די בכך שנכתב כי הועדה עיינה במסמכי התובע כדי ללמד כי מלוא המסמכים, גם אלה עליהם הצביעו הנתבעים, עמדו בפניה בעת קביעת הקשר הסיבתי ושיעור הנכות שנקבעו לתובע. בנסיבות אלא אין מקום לאפשר הבאת ראיות לסתור, דבר שהוא בגדר חריג שיש לנקוט בו בנסיבות מיוחדות בלבד.

הכרעה:

5.נקודת המוצא הינה כי מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל הינו בגדר חריג שיתאפשר רק במקרים מיוחדים. זאת, נוכח התכליות העומדות בבסיס הוראת חוק הפלת"ד בדבר מעמדה המחייב של נכות שנקבעה עפ"י דין בהליך לפי החוק, הנעוצות בטעמים של יעילות הדיון ושל אחידות הקביעה הרפואית המשמשת בהליכים שונים בגין אותה פגיעה.

6.בפסיקה נקבעו אמות-מידה מנחות להפעלת שיקול-הדעת של בית המשפט בבואו לדון בבקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, המתייחסות לקטגוריות שונות של מקרים. לענייננו בבקשה זו רלוונטית הקטגוריה שעניינה חוסר במסמכים רפואיים רלוונטיים שעמדו בפני המל"ל בעת שקבע את נכות התובע. לעניין זה נקבע כי יש לאפשר הבאת ראיות לסתור מקום בו: "לא היו לפני הועדה הרפואית שקבעה את דרגת הנכות עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע, קודם לתאונה, או לאחריה, אשר היו עשויות לשנות את התוצאה" (א' ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, תשע"ב – 2012), עמ' 776; רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אילוש (2007) (פורסם בנבו); ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77

7.השאלה הראשונה אליה יש להידרש היא, אפוא, האם בפני הועדה היו מלוא הנתונים הרפואיים הרלוונטיים ביחס לתובע. ככל שהתשובה לשאלה זו הינה בשלילה, יש לבחון האם מדובר בחומר רפואי רלוונטי במידה המצדיקה מתן רשות להבאת ראיות לסתור, שכן לא כל חוסר בנתונים שהיו בפני המל"ל יצדיק הבאת ראיות לסתור את קביעתו אלא נדרשת זיקה מהותית/ממשית בין אותם מסמכים לבין הקביעה עפ"י דין.