ת"א 21647-05-15 שגבייב נ' חיימוב

לפניי בקשה לפיצול סעדים מכוח תקנות 44-45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

התביעה הינה תביעה לפירוק שיתוף בדירה, שעל-פי הנטען, לתובעת והנתבעת זכויות בעלות בה בחלקים שווים, כאשר פונתה התובעת מהדירה בשנת 2008 בעקבות סכסוך שהתגלע בין הצדדים, וממועד זה מחזיקה הנתבעת בדירה חזקה בלעדית ואילו התובעת עברה להתגורר בשכירות. לטענת התובעת, בנסיבות אלה זכאית היא לתשלום דמי שימוש ראויים החל ממועד הפינוי הנ"ל ועד למועד פירוק השיתוף בפועל והתגבשות הנזק שנגרם לה.

הנתבעת מתנגדת לבקשה בשל שיהוי בהגשתה, קרי שנה לאחר פתיחת ההליך דנן, העדרו של אינטרס לגיטימי המצדיק פיצול סעדים בשל סיכויי פירוק השיתוף הקלושים, וכן העדר הוכחה מטעם התובעת בדבר אי התגבשות נזקיה, שכן עסקינן בדמי שכירות שיכולים להיות מחושבים בנקל ממועד הפינוי האמור ומשכך שומה היה על התובעת לעתור לדמי שימוש ראויים ביחד עם התביעה הנוכחית לפירוק השיתוף. עוד הפנתה הנתבעת לטענות המהוות בסיס להגנתה בהליך העיקרי וכן בהליך אחר בו היא נקטה במסגרת ת"א 26278-10-16 בית המשפט המחוזי, על מנת להצהיר על בעלותה בנכס בשלמו. ת עוד עמדה הנתבעת על טענות כבדות משקל שהעלתה בכתב הגנתה בדבר זיוף תעודת זהות וזיוף חתימה אשר אפשרה לתובעת כאן לחתום על הסכם המכר ולקבל זכויות בדירה ובכך היא מעולם לא הייתה זכאית להירשם כבעלת זכויות קנייניות בדירה.

אחר עיון במלוא טענות הצדדים, בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, סבורני כי יש לאפשר לתובעת למצות את יומה בביהמ"ש ולהתיר לה לפצל את הסעדים הנובעים מהעילה נשוא כתב התביעה.

בהתאם לקווים המנחים שנקבעו בפסיקה, כאשר עילת התביעה היא אחת, אין לפצלה לתביעות אחדות, אלא יש למצות את מלוא הסעדים בתביעה אחת. סעד שלא נדרש, אין לתבוע בתביעה נוספת, אלא אם התקבלה רשות לכך מאת ביהמ"ש, כאשר התכלית היא מניעת הטרדת הצדדים להליך פעמים מספר. הנטייה כיום הינה להרחיב את הגדרת המונח עילה בהקשר לתקנה 45 לתקנות, מתוך מגמה שלא להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה ותוך מתן חשיבות למחלוקת המהותית ללא צורך בחפיפה מוחלטת בין העילות (רע"א 1399/11 קופת חליה אגודה שיתופית לאשראי נ' לזרום חברה קבלנית לבניין ופיתוח (19.01.12)).

בענייננו, עסקינן בתביעה לפירוק שיתוף בדירה שפונתה ע"י התובעת בשנת 2008 וטרם הוכרעה שאלת פירוק השיתוף. התובעת עותרת להתיר לה פיצול סעדים בגין דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה טרם פורק השיתוף, ובעניין זה מורה לנו הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 המכירה בזכות שותף במקרקעין לקבל מהשותף האחר דמי שכר ראוי בעד השימוש, כאשר מדובר בשימוש בלעדי. אין חולק, כי בענייננו הנתבעת מחזיקה בנכס משנת 2008 באופן בלעדי וטרם הוכרעה שאלת פירוק השיתוף. משכך, במצב בו התביעה לפירוק השיתוף ולדמי שימוש ראויים נובעים מאותה מסכת עובדתית, ומאותה פגיעה נטענת בזכותה של התובעת לבעלות חזקה ושימוש בדירה דנן, יש מקום להתיר לפצל סעדיה, ולפיכך אני נעתרת לבקשה ומתירה הגשת תביעה נפרדת בעניין דמי השימוש הראויים. בנוסף, הנתבעת עתרה כאמור בתביעה לפס"ד הצהרתי בביהמ"ש המחוזי למתן מספר צווים, לרבות שלתובעת כאן אין זכות בעלות בדירה וכן כי היא אינה רשאית לעתור לפירוק שיתוף. לאור זאת, סבורה אני כי נסיבות העניין אכן מצדיקות מתן היתר לפיצול סעדים כאמור. באשר לשיהוי, מדובר בהליך שטרם הוגשו בו ראיות הצדדים ומשכך דינה של טענה זו להידחות בנסיבות העניין.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב כסלו תשע"ז, 22 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.