ת"א 21633-12-11 בע"מ נ' נפתלי

הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1.בפני תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים ששכרו ממנה רכב אך לא החזירו אותו לאחר שהוא נגנב מחזקתם. התביעה הועמדה על סך של 80,000 ₪, הכולל את ערך הרכב והוצאות חקירה לבירור נסיבות האירוע.

2.בסופו של יום, עיקרי העובדות לא היו שנויות במחלוקת לאחר שמצלמה שהייתה מותקנת בחנות מחשבים הסמוכה למקום חניית הרכב במועד גניבתו, צילמה גם את המתרחש מחוץ לחנות דרך דלת הזכוכית בכניסה לחנות ובכלל זה את גניבת הרכב והדקות הסמוכות לגניבה.

3.הסכם ההשכרה נחתם ביום 25.07.11 לתקופה שעד יום 27.09.11. לפי ההסכם, הנהגים המורשים לנהוג ברכב הינם הנתבעים בלבד. במהלך חודש ספטמבר 2001 מסרו הנתבעים הודעה לתובעת לפיה הרכב נגנב. במסגרת ההודעה דיווח נתבע 1 (להלן: "הנתבע") כי: "בתאריך 26.09.2011 יצאתי מהרכב והמפתחות היו אצלי ביד, מישהו אלמוני הגיע פתאום, חטף לי את המפתח מהיד וגנב את הרכב, נסעתי עם רכב אחריו ולא הצלחנו להשיג אותו".

4.ברם, חקירה שערכה התובעת העלתה כי מדובר בדיווח כזב. מהסרטון המתעד את שצולם על ידי המצלמה בחנות המחשבים, עלה כי הרכב היה נהוג על ידי בנם של הנתבעים (להלן: "הבן"), אשר נסע ברכב כשלצדו חברו. בשלב מסוים עזב הבן את הרכב כשהוא מונע וחברו נותר לשבת במושב שליד הנהג. בחלוף זמן עזב גם החבר את הרכב כשהוא מונע. בחלוף כ-4 דקות, אדם נכנס לפתע לרכב, שכאמור היה מונע, והחל בנסיעה מהירה מהמקום. בסרטון ניתן לראות את הגנב מסתובב ליד הרכב המונע באותן 4 דקות, וכן ניתן לראות את הבן והחבר רצים במהירות אל הרכב מיד עם תחילת נסיעתו מהמקום.

5.התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את חובתם לפי הסכם השכירות לשמור ולהשגיח על הרכב ולא להרשות את השימוש בו לאדם אחר מלבד הנתבעים. הם הפרו חובתם, הן בכך שמסרו את הרכב לשימוש נהג שאינו מורשה והן בכך שהפקירו את הרכב כשמפתחות הרכב בתוכו ומנוע הרכב פועל, ללא הפעלת אמצעי מיגון וללא שמירה.

6.בכתב ההגנה ציינו הנתבעים כי גרסתם אינה כפי שנמסרה על ידם תחילה. לדבריהם, הבן נהג ברכב לפי הרשאה שניתנה להם מהתובעת וכי גם עיון בהסכם השכירות הביאו אותם למסקנה כי הבן רשאי לנהוג ברכב. הנתבעים שללו בהגנתם את הטענה כי לחוקר מטעם התובעת מסרו גרסה לפיה מפתחות הרכב נגנבו מידיו של הנתבע. לדבריהם, חתימת הנתבע על ההודעה נעשתה כלאחר יד תוך קריאה ברפרוף של האמור בה בטרם החתימה עליה וככל הנראה נפלה טעות בהבנת החוקר את דבריהם. מכל מקום נטען, לא הייתה כוונה זדונית במסירת הגרסה לחוקר. באשר לנסיבות גניבת הרכב טענו הנתבעים כי הרכב לא הופקר ובכל העת בו לא שהה איש ברכב נשמר קשר עין אליו ממרחק של לא יותר מחצי מטר. לדבריהם, הבן שוחח מספר דקות עם חבר כשהוא עומד במרחק של לא יותר מחצי מטר מהרכב כשחבר נוסף שלו נשאר לשבת ברכב. לאחר מספר דקות שעה שהבן שב לרכב, החבר שישב ברכב יצא מהדלת שליד מקום מושבו, ובפרק זמן זה, נכנס האדם הזר לרכב ונסע מהמקום.

7.למעשה, מתצהיריהם של הבן והחבר עלתה תמונה מעט שונה. מהתצהירים עלה כי הבן יצא לרכוש מזון בחנות סמוכה וחברו נותר ברכב. לאחר ביצוע הזמנת המזון הוא המתין מחוץ לחנות עד להכנתו ובשלב זה הצטרף אליו חברו. הם עמדו על המדרכה במרחק של מטרים בודדים בינם לבין הרכב כשפניהם מופנות לכיוון הרכב. לפתע, הבחינו באדם הרץ אל הרכב ונכנס אליו, ועוד בטרם הבינו מה קורה, הוא החל בנסיעה מהירה מהמקום. הם זינקו אל הרכב שנאלץ לנסוע לאחור בטרם יוכל להמשיך בנסיעה אך ללא הצלחה. הם דלקו אחרי הרכב בשני כלי רכב של אנשים שהסכימו לסייע להם במרדף, אך לא עלה בידם להשיגו. תוך כדי המרדף הם התקשרו למשטרה ומסרו הודעה על הגניבה.

8.הנתבעים הוסיפו כי במסגרת הסכם השכירות הם שילמו לתובעת דמי ביטוח הכוללים כיסוי בגין גניבה ובהמשך הם אף שילמו את ההשתתפות העצמית. משכך, אין התובעת זכאית להיפרע מהם את שווי הרכב. כן נטען, כי התובעת ציינה בפני הנתבעים כי ברכב קיימת מערכת איתורן, ואכן לאחר הגניבה דווח עליה למשטרת ישראל ולחברת איתורן, או אז, התברר כי ברכב לא הופעלה מערכת שכזו. משכך התובעת היא זו שאחראית לנזק שנגרם כתוצאה מגניבת הרכב. יצוין כי טענה זו, האחרונה, נזנחה על ידי ב"כ הנתבעים בסיכומיו.