ת"א 21602-09-16 זובק נ' מדינת ישראל

בקשה לסעד זמני וארעי ל"שחרור תפוס", רכב שיובא והמצוי במחסני המשיבה.

1.המדובר בתביעה ובבקשה שאינן נהירות עד תומן. עד כמה שניתן לחלץ: המבקש החליט לייבא רכב מסוג ג'יפ מרצדס משנת ייצור 2015. ברשימון הייבוא הצהיר כי שוויו 55,000$, ושילם את המכס בהתאם, בסך של כ-275 אלף ש"ח. ביום 31.5.16 הגיע הרכב לישראל. המשיבה ערכה חקירת על אודות הצהרת המבקש, והגיע לכלל מסקנה כי ערך העסקה הנכון והאמיתי של העסקה עומד על 83,000$, ולא כפי שהצהיר המבקש, ומכאן ששילם מסים בחסר של כ-149 אלף ש"ח. מגעים כלשהם התקיימו, כך נראה מן הנספחים לבקשה, לרבות לעניין אפשרות שיותר למבקש להשיב את הרכב לחו"ל. המגעים לא הועילו. ביום 4.8.16 הודיעה המשיבה על החלטתה לתפוס את הרכב, בהתאם לסמכויותיה מכוח פקודת המכס [נוסח חדש], זאת נוכח חומרת ממצאי חקירתה, כך טענתה (נספח 3 לבקשה). המבקש פנה למשיבה ביום 9.8.16 בבקשה נוספת לשחרור הרכב (נספח 2). המשיבה דחתה את הבקשה, בהודעתה מיום 25.8.16 (נספח 4). צוין כי הרכב נמצא בר חילוט, כאמור בסעיף 204 לפקודה, ברם המשיבה תיעתר לשחרור הרכב לידי המבקש כנגד תשלום מסי הייבוא שבחסר, ובנוסף עלויות דוגמת דמי אחסנה כמו גם כופר בסך 70,000 ₪. מגעים נוספים לא נשאו פרי.

2.עתה הגיש המבקש "תביעה להחזרת תפוס", הקוראת לשחרור הרכב לידו בלא תשלום נוסף, ולחלופין למתן אפשרות למבקש להשיב את הרכב לחו"ל ולקבל בחזרה את המסים ששילם. מה מקור הסמכות המדויק של בית המשפט להורות על אותה החזרת תפוס, לא הובהר. בתביעתו טוען המבקש כי אין הצדקה למכס שנדרש לשלם. בגדרי תביעתו עתר גם לצו עשה "זמני", ובמעמד צד אחד, לשחרור הרכב לידיו, ולחלופין לאפשר את השבת הרכב לחו"ל, הכל לשם מזעור נזקיו. עיקר בקשתו בהשגה על החלטת המשיבה בדבר חילוט הרכב ועמידתה על נכונותה לשחרורו בנתון לסכומים שדרשה. ענייני בבקשה לסעד זמני וארעי.

3.דין הבקשה לסעד זמני להדחות, בלא צורך בתגובה.

4.לעניין סיכויי התביעה, לכאורה:

ראשית, מובן שיש להבהיר את מקור הסמכות שעליו נשען המבקש בבואו לבקש את סיועו של בית המשפט. אפשר שהמבקש כיוון לדיני התפיסה שבסעיפים 188 – 196 לפקודת המכס. ברם יש להבהיר את המסגרת; יש להבהיר את סמכות בית המשפט (העניינית ולגופם של דברים); ויש להבהיר מדוע בהתאם לדין על בית המשפט להיעתר לבקשה. כך לדוגמה, כאשר מבוקש סעד של חיוב המשיבה בהחזרת הרכב לחו"ל, יש לציין מכוח מה מוסמך בית המשפט להורות למשיבה לנהוג כך. רק כך נדע כי סיכויי התביעה גבוהים דיים. הדבר לא נעשה.

שנית, לעניין סיכויי התביעה, קשה לומר בשלב זה כי מדובר בתביעה מפורטת מאין כמותה או שסיכוייה יוצאי דופן. המשיבה גורסת כי שווי הרכב גבוה מזה שהמבקש טוען לו והצהיר עליו. קשה לזהות ראיות חותכות לכך שהמשיבה שוגה. קשה גם לזהות באופן ברור, ועל יסוד הנתונים המועטים יחסית המצויים לפני בית המשפט בשלב זה, כי המשיבה פעלה שלא לפי סמכותה בפקודת המכס. בתי המשפט המוסמכים, בהקשרים קרובים, אינם נוטים למהר ולהתערב בדרך הפעלת שיקול דעתו של מנהל אגף המכס והבלו, הוא בעל הסמכויות הרלבנטיות מכוח פקודת המכס (השוו: בג"ץ 335/82 למדן נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לו(4) 785 (1982)). מובן שאיני נוטע מסמרות בשלב מוקדם זה.

5.לעניין מאזן הנוחות:

ראשית, המדובר בבקשה לצו עשה "זמני", הזהה בכל לצו הקבוע המבוקש. מתן צו זמני הזהה לזה הקבוע – חריג. צו עשה זמני – קל וחומר. צו עשה זמני להטבת נזק שאין כל מניעה להטיבו בדרך של תשלום, כאשר המדובר בנתבע סולבנטי – בן בנו של קל וחומר (ראו: רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (13.12.2005)). רוצה המבקש, יקוים דיון, ואם בסופו יתברר כי יש לו זכות לקבלת הרכב (או לשילוחו לחו"ל תוך השבת מסיו) – יזכה.