ת"א 2156-12-11 פדייה(המנוח) ואח' נ' עיריית ירושלים ואח'

1. לפניי תביעה כספית לפיצוי התובעים בגין הריסת חלק מבית אימם, המנוחה פאדיה עמורי ז"ל, על ידי עיריית ירושלים והוועדה המקומית לתכנון ובנייה ( עיריית ירושלים היא הנתבעת המרכזית ולכן יכונו להלן שתי הנתבעות – "הנתבעת"). הנתבעת אינה חולקת על כך שחלק מן הבית נהרס בטעות, אלא שלטענתה אימם המנוחה של התובעים הגיעה בשעתו להסדר פשרה עם הנתבעת, אשר חוסם את דרכם של התובעים מלתבוע פיצויים.

2. העובדות

התובעים הם יורשי המנוחה פאדייה עמורי ז"ל (להלן: "המנוחה"). עובר לשנת 2003 החלה המנוחה לבנות בית ללא רישיון בשכונת בית חנינה בירושלים. ביום 24.11.03 הוציאה הנתבעת צו הריסה מנהלי לבית, אשר היה עדיין בשלבי בניה. ימים ספורים לאחר מכן הגישה המנוחה לבית המשפט לעניינים מקומיים, באמצעות ב"כ דאז עו"ד ורצברגר, בקשה לביטול צו ההריסה ולמתן צו ביניים שיעכב את ההריסה עד להכרעה סופית בעניין. בית המשפט נתן צו ביניים כמבוקש, ובחלוף מספר חודשים דחה את הבקשה לגופה.

3. המנוחה נערכה להגשת ערעור על ההחלטה האמורה, ולשם כך היא שכרה את שירותיו של עו"ד חוסיין גנאיים. עו"ד גנאיים פנה לב"כ העיריה – עו"ד ליבמן – וקיבל ממנו הסכמה לדחיית ההריסה עד ליום 2.1.05 לצורך הגשת הערעור. ואולם, חרף הסכמה זו, התייצבו ביום 20.12.04 נציגי הנתבעת בביתה של המנוחה, והחלו להרוס אותו. אין מחלוקת שההריסה לא בוצעה עד תום, בין אם בשל פעולותיו של עו"ד גנאיים אשר נזעק למקום, ובין אם מסיבה אחרת, וכי לבסוף נהרסו לפי הטענה רק כ- 80 מ"ר מתוך 160 מ"ר שיועדו להריסה.

4. אחר הדברים האלו נזנח מסלול ההריסה המנהלי; הנתבעת לא הרסה את יתרת הבית, והמנוחה לא הגישה ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים שלא לבטל את צו ההריסה. במקום זאת, הוגש נגד המנוחה כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, בגדרו היא הואשמה בביצוע עבירה של בנייה ללא היתר, ותוך חודשים מעטים לאחר מכן הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו על יסוד הודאתה הורשעה המנוחה במיוחס לה, ונגזרו עליה עונשים של קנס והתחייבות להימנע מעבירה. בנוסף, ובהתאם להסדר הטיעון, הורה בית המשפט על הריסת המבנה, אך במקביל דחה בשנה את כניסת הצו לתוקף, כדי לאפשר למנוחה להכשיר את הבנייה. ואכן, לאחר מאמצים שנמשכו מספר שנים, וארכות שניתנו לשם כך בהסכמת הנתבעת, ניתן היתר בניה לבית המנוחה, ולאחר מכן יורשיה סיימו את בנייתו בשנת 2013 (כשנה לפני שמיעת העדויות בתיק. ראו- עדות התובעת 4 בעמ' 12 ש' 18). ביני לביני, ביום 29.11.06 נפטרה המנוחה, ומקץ כחמש שנים לאחר מכן הגישו יורשיה את התובענה שלפניי.

5. התביעה וטענות הצדדים

התובעים דורשים פיצוי בגין ההריסה השגויה. לצורכי אגרה הוגבל סכום התביעה לסך של 600,000 ₪. לביסוס טענותיהם הגישו התובעים חוות דעת של השמאי פטל, בגדרה הוא קבע כי הפסד דמי השכירות מהמבנה שנהרס לשנים, 2005 – 2011, מסתכם בסך של 231,360 ₪, וכי עלות בניית מה שנהרס עומדת על סך של 320,000 ₪, כך שסך הנזק הכולל עומד לפי חוות הדעת על סך של 551,360 ₪. כמו כן, דורשים התובעים פיצוי בגין עוגמת נפש.

6. הנתבעת מודה כי ההריסה בוצעה בטעות. ואולם, הנתבעת טוענת כי לאחר שבוצעה ההריסה באו נציגיה בדברים עם ב"כ המנוחה דאז, עו"ד גנאיים, והסכימו אתו כי בתמורה לוויתור על זכותה של המנוחה לתבוע פיצוי בגין ההריסה השגויה, תסכים הנתבעת לזנוח את המסלול של הריסה מנהלית, ולהעביר את סוגיית הבנייה הבלתי חוקית למסלול שיפוטי בדרך של המרת צו ההריסה המנהלי בהגשת כתב אישום. הנתבעת טוענת כי הסכמה זו הטיבה עד מאוד את מצבה של המנוחה, שכן במסגרת ההליך השיפוטי ניתן היה להגיע למצב שבו תוכשר הבניה, כפי שאכן קרה בסופו של דבר. להוכחת טענותיה הביאה הנתבעת כעד את עו"ד גנאיים, שאישר ללא סייג את גרסת הנתבעת. כן, הגישה הנתבעת מכתב שכתב נציג הנתבעת – עו"ד ליבמן – לעו"ד גנאיים תשעה ימים בלבד לאחר ההריסה, בו נכתב כך:

"1. צו ההריסה בוצע באופן חלקי ב- 20.12.04.