ת"א 21322-12-09 אלמודן בע"מ ח.פ 51-258934-2 נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

1.התובעת (שתכונה להלן גם "החברה") הגישה נגד הנתבע (להלן: "הבנק") תביעה, בה נטען כי הבנק גרם לה לנזק באופן בו הוא העמיד לפירעון מיידי את האשראי שניתן לה על-ידיו. התובעת טענה כי הבנק לא נתן לה הודעה מוקדמת בת 10 ימי מסחר בטרם הועמד האשראי לפירעון, וכי לו היה עושה כן - היתה התובעת פועלת באופן ששווי תיק ניירות-הערך שלה ששימש ביטחון לאשראי שהבנק העמיד לרשותה, היה עולה בצורה משמעותית.

בפסק-הדין שניתן על-ידי ביום 5.12.2012 (להלן: "פסק-הדין"), נדחתה התביעה. בפסק-הדין נקבע כי הבנק היה רשאי להודיע לתובעת על הפסקה מיידית באשראי, וכי הוא עשה כן בהודעה בעל-פה שניתנה לתובעת על ידי הבנק ביום 26.6.2008.

2.התובעת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון (ע"א 459/13). בפסק-דינו של בית-המשפט העליון מיום 9.4.2014 (להלן: "פסק-הדין בערעור"), נקבע כי מכלול הנסיבות במקרה דנן אכן הצדיק את הפסקת האשראי על-ידי הבנק (ר' ס' 6 לפסק-הדין בערעור). עוד קבע בית-המשפט העליון כי בטרם הפסקת האשראי "היה על הבנק להעניק לתובעת 10 ימים על דרך של הודעה מוקדמת" (ס' 29 לפסק-הדין בערעור), שכן אין מדובר בנסיבות המקיימות סיכון מיידי ליכולת גביית האשראי, המצדיקות ביטול מיידי של מסגרת האשראי.

בית-המשפט העליון הוסיף וציין כי ההודעה שניתנה לתובעת ביום 26.6.2008 כמו גם ההודעה שנמסרה לתובעת ביום 1.7.2008 "אינן באות בגדר הודעה מוקדמת, ועל-כן הבנק לא יצא ידי חובתו" (ר' ס' 30 לפסק-הדין בערעור). בהמשך ציין בית-המשפט העליון כי "עסקינן בהודעה על פירעון מיידי אשר אינה מקיימת את הרציונאלים העומדים בבסיס הדרישה למתן הודעה מוקדמת, ועל כן לדידי לא ניתן למנות את 10 הימים הנדרשים מאז ניתנו כל אחת מן ההודעות הללו" (שם).

3.בשולי פסק דינו קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"על יסוד האמור לעיל סבורני כי דין הערעור להתקבל במובן שיוחלט כי הבנק לא מילא אחר חובת ההודעה המוקדמת המצוינת בהסכם, תנאי בלעדיו אין להפסקת מתן האשראי.

בשלב הבא יש לבדוק את נפקותה של הפרה זו של ההסכם, ולבחון את טענות החברה על אודות הנזק שנגרם לה. בית-המשפט המחוזי לא נדרש לבחינת הנזק מאחר ובא למסקנה כי הבנק לא הפר את חובותיו כלפי החברה, אולם ציין כי ספק אם החברה הוכיחה את הנחות המוצא העובדתיות אשר עליהן הסתמכה בהקשר זה. מאחר ועמדתי באשר להפרה שונה, אין מנוס מהשבת התיק לבית-המשפט המחוזי, כדי שידון בשאלת הנזק בהתבסס על פסק-דיננו זה, וכך אציע לחבריי לעשות. דומה כי מכלול החומר בהקשר זה כבר מונח בפני בית-המשפט המחוזי, ועל כן נראה שאין צורך בהשלמת טיעון, ומכל מקום בית- המשפט המחוזי יעשה כחוכמתו. במסגרת זו יש לבחון בין היתר את טענתו של מר לוי (הוא מנהל התובעת, ר.ר.) אודות פעולות הקניה והמכירה בהן היה נוקט בפרק הזמן של ההתראה המוקדמת, על רקע פעולותיו בעבר; ותיבחנה מנגד גם טענות הבנק באשר להגבלות על הפעולות הללו – לגיטימיות על-פני הדברים – שהיה הבנק זכאי להטיל על מר לוי בפרק הזמן האמור".

4.לאור פסק-הדין בערעור, אדון אם כן בשאלת גובה הנזק – בהתאם למסקנה לפיה הבנק הפר את התחייבותו לתובעת כאשר לא נתן לה הודעה מוקדמת בת 10 ימים בטרם הפסיק את מתן האשראי. טענות הצדדים ביחס לנזק הועלו על ידיהם במסגרת הדיון המקורי, ועתה יש מקום לדון בהן לגופן כדי לבחון האם הוכיחה התובעת כי נגרם לה נזק כתוצאה מההפרה, ואם כן – מהו שיעורו. אני סבורה (כפי שצוין גם במסגרת פסק-הדין בערעור), כי אין מקום להתיר לצדדים להוסיף טיעונים מעבר לאלה שהועלו על ידיהם במסגרת הדיון המקורי, ויש להשלים את פסק הדין המקורי בהתאם לקביעה העולה מפסק הדין בערעור, קרי – כי הבנק הפר את ההתחייבות לתת לתובעת הודעה מוקדמת בת 10 ימים לפני הפסקת האשראי.

טענות הצדדים ביחס לנזק

5.התובעת חישבה את הנזק בהתאם להנחה שהבנק היה מוסר לה את ההודעה המוקדמת ביום 1.7.2008, וכי היו עומדים לרשותה 10 ימי מסחר ממועד זה ואילך. לגישתה, בתום 10 ימי המסחר מאז יום 1.7.08 – קרי ביום 15.7.08 – היה שווי תיק ניירות-הערך של התובעת עומד על סכום של 3,725,702$, סכום העולה על 1,010,377$ על התמורה שהתקבלה בפועל ממכירת התיק.