ת"א 21237-10-12 קרביס ואח' נ' עצי שיטים 2002 בע"מ ואח'

בפני בקשת הנתבע 3 להורות על ביטול צו העיקול שהושת עליו, בהתאם להחלטות מיום 23.3.16 ו- 6.4.16. בתמצית, נטען כי דין הבקשה להטלת העיקול להידחות, מחמת שהתובעת לא מציגה ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, לא התכבדה לפרט תשתית עובדתית שיש בה לתמוך טענה להכבדה על ביצוע פסק הדין, ומחמת שיהוי בהגשת הבקשה.

בטרם הדיון בבקשה, יש לציין כי עסקינן בהליך המתנהל בין הצדדים מזה זמן רב וראשיתו בהגשת שטר לביצוע. בשלב מאוחר יותר של הדיון, הוגשה תביעה מתוקנת בה נוספו עילות חוזיות. מדובר בשלב מתקדם של ההליך, ונתקיימו עד כה שבע ישיבות, מהן שלוש לפחות בפני.

לפיכך, אין מדובר בעיקול שניתן עפ"י צד אחד, אלא לאחר שטענות הצדדים, איש כלפי משנהו, מצויות היו בפני. עם כל הכבוד, לא מצאתי שינוי מהותי בטענות הצדדים ובעובדות שהביאו בתצהירים, כפי שהובאו עתה, לבין אלה שהיו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה הנוכחית להטלת העיקול.

לנוכח האמור, ולאחר העיון בבקשה להטיל העיקול, בבקשה לביטולו, וכן בתגובה ובתשובה לתגובה, סברתי כי ניתן לדון בבקשת הנתבע 3 אף בלא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים. ממילא לא נועד הדיון בסעד הזמני להחליף, או לבוא במקום הדיון בראיות, לגופן של המחלוקות.

לעניין ההכבדה על ביצוע פסק הדין, די לי בטענות התובעת, אשר הועלו בבקשה להטלת העיקול, שנוכח מצבו הכלכלי של הנתבע 2 (כפי שהובעו בבקשתו לפטור מאגרה) והעדר פעילותה של הנתבעת 1, בשילוב עם סכום התביעה (מיליון ₪), נוצר חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל ולא ינתן הצו. בתשובתו לתגובה, טען ב"כ הנתבע 3 המלומד, כי התובעת נמנעה מלהתייחס לטענותיו לעניין ההכבדה, ולא היא (ראו למשל סע' 11 לתגובת התובעת). בנסיבות האמורות, אני מוצאת כי אמנם יש בסכום התביעה כדי להצמיח עילה בתחום החשש להכבדה. הלכה פסוקה היא, כי בין כלל השיקולים, גובה התביעה הינו אחד הפרמטרים המקימים חשש כי הזוכה יתקשה לגבות את פסק הדין שינתן לזכותו, ככל וינתן. כנגד טענה זו, המבוססת על סכום התביעה דנא ועל ההלכה הפסוקה, לא הציג הנתבע 3 תשתית עובדתית שיש בה לקעקע את החשש שנוצר, כי לא יעלה בידו לעמוד בפרעון החיוב הפסוק (אם יפסק לחובתו). הנתבע 3 לא הצביע על מקורות כספיים או על נכסים שניתן יהיה לממש באופן מהיר יעיל וסביר לשם גביית החיוב הפסוק. בפרט, מתעצם החשש להכבדה, במקרה דנא, בנסיבות המתוארות ביחס לנתבע 2 ולנתבעת 1. אוסיף על האמור, כי על פי בקשת התובעת, לנתבע 3 זכויות מכח ירושה, אולם עד כה לא ניתנו צווי ירושה שמכוחם ניתן לרשום זכויות אלה על שמו, קל וחומר לממשן למידה שינתן פסק דין לחובתו. לטעמי, אף עובדה זו, שלא נסתרה, מגבירה את החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, ומהווה נימוק נוסף להותרת צו העיקול על כנו.

ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה – כאמור, מבוססת התביעה הן על העילה השטרית והן על עילות חוזיות. העילה ביחס לנתבע 3 מבוססת על ערבותו להתחייבויות הנתבעת 1, תאגיד שבו הוא בעל המניות היחיד (ראו סע' 55 לכתב התביעה המתוקן שלא נסתר בשלב זה), ועל הרמת מסך. יוער, שהנתבע 3 מלין בתשובתו לתגובה על צירוף תצהיר משלים, ארוך ומפורט, מטעם עו"ד חנוכה. לדידו, די בכך שהתובעת ראתה לצרף לתגובתה תצהיר זה, על מנת לסבר את האוזן כי בבקשתה להטלת העיקולים לא פרשה בפני בית המשפט את כל העובדות הדרושות לענות על התנאי בדבר ראות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. בכל הכבוד, אין דעתי כדעתו. אני סבורה כי אף בהתעלם מהתצהיר האמור (מבלי לחוות דעה אם יש מקום למחיקתו אם לאו), די במה שנטען בתצהיר שצורף לבקשה מלכתחילה כדי להקים עילת תביעה המצדיקה את הסעד הזמני. אין חולק שעסקינן בשטר, ואין חולק על עצם חתימתו. אמנם, טענת הנתבעים, שהשטר נשוא התביעה דנא נועד, על פי הסכם השכירות, להבטיח התחייבויות שונות מאלה בגינו הוגש, התקבלה כטענת הגנה המצדיקה רשות להגן, אך אין בכך משום לקבוע כי התביעה נעדרת עילה לכאורה, שהרי מתן הרשות האמורה מקדם רק את הצורך לברר את הראיות לאשורן, כאשר האפשרות שהתובעת תוכיח טענתה כי זהו השטר הנכון, אינה נופלת מהאפשרות שהנתבע יוכיח טענתו ההפוכה. אינני מוצאת, בנסיבות המתוארות, כי התובעת כשלה מלהציג, בבקשתה למתן צו עיקול, תשתית מהימנה לכאורה לקימה של עילת תביעה. אין לשכוח, לצד כל האמור, כי לעניין החיוב השטרי, עומדות החזקות שבפקודת השטרות לימין התובעת, ויהא על הנתבע 3 להוכיח טענותיו לעניין השטר, אחת לאחת.

לעניין העילה החוזית, לא נשמעה מפי הנתבע 3 טענה. הוא ממצה טענותיו לסוגיית השטר, ולעניין הרמת המסך (ראו הבקשה לביטול העיקול – סע' 14-17 לבקשתו, על סעיפי המשנה שלהם).

בעניין הרמת המסך, בזהירות אומר, כי יש ומתקיים ספק, אם התביעה המתוקנת מפורטת די הצורך להקים עילה זו כלפי הנתבע 3, אולם משעה שמצאתי די ראיות מהימנות לכאורה בעניין העילה השטרית והעילות החוזיות, הדיון בטענות לעניין עילה זו הוא מעל הצורך, ומיותר לצורך הבקשה שבפני.

השיהוי – כלל הוא כי בקשה לסעד זמני יש להגיש בתוך זמן סביר מהמועד שבו נודע למבקש העיקול על הצורך בו. התובעת סיפקה הסבר לפרק זמן בן כשלושה חודשים מאז נודעו לה העובדות לעניין מצבו הכספי של המשיב 3 (מתוך בקשת אביו לפטור מתשלום האגרה), ועד מועד הגשת בקשתה.

בהתחשב בנסיבות אלה, לרבות שהותה של המצהירה דרך קבע מחוץ לגבולות הארץ, והצורך לערוך בירור וחקירה בדבר טיב הזכויות (לרבות זכויות שנולדו מירושה), אני סבורה כי פרק הזמן אינו בלתי סביר.