פס"ד בתביעה לפינוי מקרקעין שהחזיקו הורי הנתבעים מאז שנות החמישים

עניינן של שתי התובענות הנדונות הוא נכס בשכונת ליפתא בירושלים, שהנתבעים מחזיקים בו. לטענת התובעת (להלן גם – רשות מקרקעי ישראל או רמ"י), הנתבעים מחזיקים בנכס שלא כדין, לאחר שהוריהם, או הם, פלשו אליו. מנגד טוענים הנתבעים, כי הם בעליו של הנכס מכוח רכישתו. לטענתם, לפני עשרות שנים רכשו הוריהם את הנכס ממאן דהו שזהותו אינה ידועה להם וכי אין בידיהם מסמכים להוכחת טענתם זו. לחלופין טענו הנתבעים, כי הם דיירים מוגנים בנכס ולחלופין, בעלי רישיון להחזיק בו ולהשתמש בו (בני רשות).

כך או כך, ניתן להקדים ולומר, כי הנתבעים הודיעו על הסכמתם לפינוי הנכס ובלבד שיזכו בתשלום פיצוי ראוי. רשות מקרקעי ישראל טוענת, כי הנתבעים אינם זכאים לכל פיצוי בשל היותם כאמור, פולשים וכי בכל מקרה, במהלך שנות בירור התובענות לא מצאו הנתבעים לנכון לתבוע פיצוי (בתביעה שכנגד או בדרך אחרת), כך שממילא שלא ניתן לפסוק פיצוי לטובתם במסגרת פסק-דין זה.

א.רקע ועיקרי העובדות

2.שתי התביעות הנדונות, עניינן כאמור, בתביעת פינוי שהגישה רשות מקרקעי ישראל נגד הנתבעים, בטענה כי הם בגדר פולשים בנכס שבו הם מחזיקים בשכונת ליפתא בירושלים. סמוך להגשת התביעות הנדונות, הגישה התובעת תביעות נוספות לפינוי נכסים בשכונת ליפתא, אשר בירורן של חלקן הופסק לאחר שעיריית ירושלים הפקיעה את השטח שבו מצויים אותם נכסים לטובת הרחבת כביש הגישה המרכזי לירושלים (כביש מס' 1) (ראו לעניין זה החלטה מיום 14.5.2014 בעניין שבע תביעות אחרות). בירור התביעה הנדונה המשיך, לאחר שהתברר כי הנכס נושא תביעה זו אינו בתחום השטח שהופקע כאמור. זמן קצר לאחר מכן, לאחר שהתביעה הועברה להמשך שמיעתה לפניי, אוחד הדיון בשתי התביעות הנדונות (החלטה מיום 9.7.2014).

3.שתי התביעות, כפי שהן היום, הן נגד עובדיה עובדיה (להלן – עובדיה), הנתבע בת"א 21057/08, ונגד יצחק עובדיה (להלן – יצחק), הנתבע בת"א 10651/09. שניהם הם בניהם של אליהו עובדיה ז"ל, שנפטר עוד בשנת 2005 ואסתר עובדיה ז"ל, שנפטרה בחודש יולי 2014 במהלך בירור התביעות (להלן – אליהו, אסתר או ההורים, לפי העניין). התביעה בת"א 10651/09 הוגשה במקור גם נגד אסתר.

תביעות הפינוי הנדונות מתייחסות למבנה אחד, המורכב משתי דירות בעלות קיר משותף (להלן – הבית), הבנוי בחלקה 1 בגוש 30233. מספרי החלקות שונו והן כיום, 53 ו-126 (החלקות לרבות הבית, תכונה להלן – המקרקעין). אין מחלוקת על כך שהמקרקעין, לרבות הבית הבנוי עליו, נרשם בבעלות רשות הפיתוח ביום 5.12.2000 בעקבות הליך הסדר הזכויות במקרקעין (נסחי הרישום – נספח א' של תצהירי רמ"י). רשות מקרקעי ישראל, היא זו המנהלת את המקרקעין, מכוח הסמכות שהוקנתה לה בחוק יסוד: מקרקעי ישראל.

4.הבית שפינויו כאמור, נתבע, הוא מבנה ישן בעל קומה אחת, חלקו בנוי אבן וחלקו בטון מחופה טיח, שבו שתי דירות. חלקו של הבית הוא מבנה אבן מקורי וחלקו כולל תוספות בניה מאוחרות, אשר על-פי הנטען, נבנו ללא היתר בניה ומבלי שהתקבלה הסכמת התובעת או הסכמת גורם אחר לבנייתן. הדירה שבעניינה הוגשה התביעה נגד יצחק היא דירת שלושה חדרים ומחסן, שהכניסה אליו היא דרך חצר מרוצפת המקורה בגג עשוי מחומר קל וכן גינה הצמודה אליה. הדירה שבעניינה הוגשה התביעה נגד עובדיה היא דירת שני חדרים, אשר ככל הנראה מושכרת לצד שלישי (לעניין תיאור הדירות – ראו את תצהירו של מר סם רובל, שמאי המקרקעין שערך סקר עבור רמ"י בשנת 2005; ממצאי הסקר – נספח א' של תצהירו (להלן - רובל)).

5.תכנית המתאר החלה על המקרקעין היא תכנית 6306, שנכנסה לתוקף ביום 20.8.2006 (ילקוט פרסומים 5567 מיום 20.8.2006), ועל-פיה ייעוד המקרקעין הוא לשטח נוף פתוח ולדרך חדשה (תקנון התכנית ותשריט התכנית – נספחים ב' ו-ג' של תצהיר רמ"י). באשר למבנים הקיימים בשטח, לרבות הבית הנדון, נקבע בתכנית כי הם מיועדים להריסה. על-פי התכנית, הריסת המבנים אינה מותנית בפיצוי הדיירים, אולם הוצאת היתר בניה במתחם שהוגדר בתכנית המתייחס אל המקרקעין הנדונים, מותנית בפינוי והריסה בפועל של כל הבתים שסומנו להריסה, לרבות הבית הנדון (תצהירו של מר עזרא גרינבאום, מנהל האגף לביקורת פנימית ברמ"י (להלן – גרינבאום), בעיקר פסקה 6 ונספחיו; תצהירה של הגב' ענת ישראלי, סגנית מתכננת מרחב ירושלים ברמ"י (להלן – ישראלי)).

לשלמות הדברים יוער, כי גם על-פי תכניות קודמות שחלו במקום בטרם אושרה תכנית 6306 האמורה, ייעוד המקרקעין מעולם לא היה למגורים. גם בהתאם לתכנית המתאר לירושלים מס' 62, מיום 16.7.1959, ייעוד המקרקעין היה לדרך ולשמורת טבע וגם על-פי תכנית 2351 מיום 11.11.1986 יועדו המקרקעין לשטח נוף פתוח (תצהירה של ישראלי).