ת"א 20987-12-15

בפני בקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

מבוא

1. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 3/2/2014, שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

2. בבדיקה של וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 1.12.2014 קבעה הוועדה כי "לא נמצאה הגבלה בתנועות עמ"ש צווארי ומותני ולא נותרה נכות צמיתה". באותה ההחלטה נקבע כי לתובע נותרו נכויות זמניות בשיעור 30% נכות זמנית עד ליום 30/4/2014, 20% עד ליום 31/8/2014 ו10% עד ליום 30.11.2014.

3. התובע ערער על קביעה זו וביום 31/3/2015 הוארכה נכותו הזמנית עד לסוף יוני 2015.

4. ביום 22/6/2015 עבר התובע תאונת דרכים נוספת שאף היא הוכרה כתאונת עבודה, ובה נחבל בפניו, צווארו ובגבו לרבות שבר בחוליה.

5. לאחר התאונה השניה הגיש התובע בקשה נוספת למוסד לביטוח לאומי לקביעת מצבו הרפואי. הוועדה דנה בבקשת התובע וקבעה את מסקנותיה ללא בדיקת התובע.

   בפרק הממצאים וסיכום והמסקנות של הוועדה, מיום 4/11/2015 כתבה הוועדה כך:

   "לפי מסמכים רפואיים ידוע כי ב22/6/15 היה מעורב בתאונת עבודה חדשה ונפגע בע"ש מותני, ע"ש צווארי, ע"ש גבי ושבר ב1L... לא נבדק עקב מצבו מתאונת עבודה מיום 22/6/15..

   לאור זאת, לאור המצב שכרגע התובע נמצא בטיפול של התאונה החדשה וידוע שבתאונה זו נפגע קשה יותר. הפוסק רואה לנכון לסגור תיק תאונה נידונה ב10% נכות לצמיתות מיום 1/7/2015 לפי סעיף 37(7)(א)."