ת"א 20899-09-12 חיון ניהול והשקעות בע"מ ואח' נ' מאי מרקט מ.י בע"מ ואח'

1. התובעת, במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, הייתה בעלת זכויות במקרקעין של חניון מגדל הנביאים בחיפה, הגישה תביעה זו כנגד הנתבעת בגין יתרת חוב שהיא חבה לה, לטענתה בגין דמי שימוש בחניון במגדל הנביאים. לטענת התובעת היא גבתה מהנתבעת במשך שנים, עבור השימוש בחניון. הסכום היה קבוע ולא השתנה ועמד על סך של 7,500 ₪ + מע"מ לחודש. זאת ועוד; בתחילת הליך זה שילמה הנתבעת סכום שלא היה שנוי במחלוקת (החלטה מיום 15.11.12 על פיה שילמה הנתבעת לתובעת105,300 ).

2.התובעת טענה כי אין מחלוקת שהיא בעלת הזכויות במקרקעין ורשאית לתבוע מהנתבעת את דמי השימוש עבור החניון . לטענתה בספטמבר 2011 הודיע לנתבעת כי התעריף השתנה והתשלום עבור החנייה יהיה לפי כרטיס חנייה של 8 שקלים בניכוי הנחה של 20 אחוז מהתעריף הקבוע בחניון ובתוספת מע"מ. נטען כי התובעת שלחה לנתבעת מדי יום ביומו במשך תקופה ארוכה את מספר המשתמשים ואת שוברי החנייה של הלקוחות על מנת ליידע אותם בהיקף התשלום בכל חודש. וכן שלחה לה פירוט חודש של חיוביה בגין החניון.

על אף האמור הנתבעת המשיכה לשלוח לקוחות עם שוברים וזאת חרף ההודעות מצד התובעת. בהמשך הפסיקה הנתבעת לשלם ולא שילמה לא את הסכום הקודם שהיה וגם לא הסכום העדכני ועל כן הוגשה תביעה זו לפיה בהתאם לחשבונה של התובעת צברה הנתבעת חוב של 267,401 ₪ (נספח י' לתצהיר). בניכוי הסכום ששילמה כאמור לעיל נותרה חייבת הנתבעת לתובעת סך של 162,101 ₪.

3.לטענת התובעת יש לדחות את כל טענות הנתבעת בתביעה ובתביעה שכנגד מכיון שטענות מנהל הנתבעת סותרות זו את זו ולמעשה הוא אישר כי התשלום בעבר היה 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. התובעת מכחישה את טענת הנתבעת כי רק במסגרת ההליכים המשפטיים היא גילתה שיש לה זיקת הנאה שכן זה סותר את המו"מ שנוהל עמה והסיכום של גובה התשלום כפי שנטען לעיל. אין כל היגיון לשלם 16,000 דולר לחודש נכון להיום כאשר יש זיקת הנאה כנטען.

לטענת התובעת זיקת ההנאה הומצאה לצרכי ההליכים האלה בלבד. עד הגשת התביעה שכנגד מעולם לא נשמעה מילה בנושא זה מצד הנתבעת.

4.לטענתה, זיקת ההנאה הנטענת בוטלה בהסכמת בעלי הזכויות דאז בין שופרסל והתובעת. הביטול לא נרשם, וזאת כפי שהסביר מנהל התובעת בתצהירו. בכל מקרה זיקת הנאה זו אינה יכולה לפטור את הנתבעת מחיוביה שכן, גם אם מדובר בזיקת הנאה הסכומים שנרשמו בעבר ביחסים שבין התובעת לבין השקם ולקוחותיו, עמדו בשנות ה -80 על סדר גודל של 5,000 דולר שהם לפחות 16,000 דולר נכונים להיום ולכן גם אם קיימת זיקת הנאה סכומי החובה של הנתבעת הם גדולים עשרות מונים מהסכום ששילמה והייתה צריכה לשלם.

5.התובעת מפנה לסעיף 30 לתצהיר הנתבעת בו היא מודה כי היא משלמת היום לבעל החניון (שרכש את זכויות הנתבעת במהלך ההליכים בתיק זה) תשלום חודשי בסך של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום שהוא גבוה מהסכום ששילמה הנתבעת לתובעת ויש בכך להוכיח כי זיקת ההנאה אם קיימת היא לא הייתה בחינם, לכן יש לדחות יש לקבל את התביעה במלואה ולדחות את התביעה שכנגד שאין בה כל ממש.

6.הנתבעת כאמור כפרה בטענות התובעת וטענה כי במהלך שנת 2007 התנהל מו"מ בין הצדדים לגבי השימוש בחניון שמורכב משני מפלסים נפרדים, חלק עליון מפלס אחד וחלק שני במפלס אפס שהוא חלק נשוא התביעה. לטענתה, לא נחתם כל הסכם בכתב אלא כל ההסכמים היו בעל פה. לטענתה הסכום המוסכם היה 7,500 ₪ בתוספת מע"מ בסה"כ 8,700 ₪.

התובעת ניסתה להגדיל את דמי השכירות לסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן להתנות את הזכות לחנייה לשעה אחת בלבד ולא לשעתיים כפי שסוכם בהתחלה ולזה סירבה הנתבעת ומחיר זה לא הוסכם ביניהם מעולם. זאת ועוד; לטענתה החשבונית שהיא מסרה ללקוחותיה הקנתה להם שעה חנייה ראשונה בחינם וככל שהייתה חנייה מעבר לשעה, הלקוח שילם את יתרת דמי החנייה ישירות לתובעת. זאת בגין השעה השנייה ואילך.

לעצם צבירת החוב הנטען, לטענת הנתבעת דמי השכירות שולמו במלואם ולא נצבר כל פיגור וזאת על פי כרטסת התשלומים נספח ב' לתצהיר הנתבעת.