ת"א 20771-03-15 פלוני נ' מלול

ביום 26.4.2012 התפתחה תגרת ידיים בין התובע לבין הנתבע. בסופו של דבר, נחבל התובע באוזנו. בשל כך הוגשה התביעה שלפניי לתשלום פיצויים בגין הפגיעה.

אירוע שהיה כך היה: ביום 26.4.2012, בשעת לילה, שהה התובע – יליד שנת 1991 – בחצר ביתו יחד עם חברתו ועם ידידים. לפתע שמע רעש של התנגשות כלי-רכב. התובע יצא מביתו והבחין כי רכב שבו נהג אחד בשם מאור פגע ברכבו. בין השניים החלו חילופי דברים – לטענת התובע, הנהג מיאן למסור לו פרטים כמקובל לצורך פנייה לחברת הביטוח. למקום הגיע גם הנתבע, יליד שנת 1993, המתגורר בסמוך. אין מחלוקת כי הנתבע התערב באירוע – לדבריו, ביקש להרגיע את הרוחות שכן התובע היה בסערת רגשות, צעק והשתולל (התובע מצדו טוען כי הנתבע החל לצעוק "מה אתה עושה עניין, לא צריך שום ביטוח, יאללה לך הביתה").

הן התובע הן הנתבע מאשרים כי החלה "התלהמות", וכי בשלב מסוים היו דחיפות הדדיות. אולם, כל אחד מייחס את הדחיפה הראשונה לזולתו, וכל אחד טוען כי הוא-עצמו הדף מתוך הגנה עצמית בלבד. זאת ועוד: התובע טוען כי הנתבע בכעסו אמר לבחור אחֵר (בשם דוד), שהיה נוכח במקום, "תביא לי סכין מהבית", ואחר כך ניגש הנתבע לביתו של אותו בחור. כעבור זמן קצר, כך טוען התובע, חזר הנתבע למקום וחבט בתובע בעוצמה באזור האוזן הימנית (לטענת התובע, התקיפה הייתה מאחור). הנתבע מצדו מכחיש כי ביקש להביא לו סכין, ומכחיש כי חבט בתובע מאחור. לדבריו, ייתכן שבמהלך הדחיפות התובע קיבל מכה באוזנו, אולם הדבר לא נעשה בכוונה.

בעקבות האירוע נחקרו הצדדים במשטרה; כל אחד מסר את גרסתו, ובסופו של יום התיק נסגר ללא הגשת כתב אישום.

שמעתי היום את התובע ואת בת-זוגו דאז, וכן את הנתבע. יצוין, כי מטעם הנתבע הוגשו תצהירים של שני עדים נוספים (מאור ודוד), אך אלה לא התייצבו למתן עדות.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות, התרשמתי מהעדויות שנשמעו לפניי ושקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הוכחה אחריותו של הנתבע לפי עוולת התקיפה, אך גם התובע נושא באשם תורם לקרות האירוע.

ייאמר כבר בפתח הדברים, כי כל אחד מהצדדים – הן התובע הן הנתבע – מבקש למזער את חלקו באירוע ולטעון כי הוא-עצמו פעל בהגנה עצמית אל-מול תקיפתו של האחֵר. בעניין זה שני הצדדים לא שכנעו אותי. לאחר שבחנתי את חומר הראיות והתרשמתי מהעדויות שנשמעו לפניי, אני סבור כי בעקבות האירוע הראשוני של הנזק לרכב, התפתחה התלהמות מילולית שבה התערב גם הנתבע. בשלב מסוים החלה תגרת ידיים בין התובע לבין הנתבע, כאשר שניהם – זה וגם זה – נטלו בה חלק פעיל.

כאן המקום להדגיש: שני בעלי-הדין מאשרים בתצהיריהם ובעדותם כי דחפו זה את זה; כאמור, כל אחד טוען כי הדחיפה מצדו הייתה מעשה של "הגנה עצמית". איני רואה צורך לפרט כאן בהרחבה את הקשיים ואת הסתירות שעלו מעדויות שני הצדדים. לגבי התובע, ניתן לציין למשל כי בהודעתו הראשונה במשטרה (מיום 26.4.2012) הוא טען כי הנתבע אמר "לבחור שפגע באוטו שלי" (קרי: למאור) להביא סכין מהבית, וכי הדחיפות בינו לבין הנתבע היו לאחר שקיבל את המכה מאחור. לעומת זאת, בהודעתו במשטרה מיום 13.5.2012 (וכן בתצהירו) מספר התובע כי הקריאה להביא סכין הייתה מופנית ל"דומבה" (דוד). כמו כן, בהודעה במשטרה מיום 13.5.2012 התובע הכחיש שדחף את הנתבע, אך בתצהירו ובעדותו הוא מאשר כי היו דחיפות גם מצדו (הוא אף מאשר כי הנתבע כמעט ואיבד את שיווי המשקל בשל כך). גם בעדותו של הנתבע נמצאו כאמור קשיים ותמיהות. איני מתייחס כאן רק לסתירות שעליהן עמד בא-כוח התובע בסיכומיו (למשל, תשובתו של הנתבע במשטרה כי אינו יודע למי שייך הרכב הפוגע, או אי-התאמות בין דברים שמסר הנתבע בתצהירו לבין דברים שציינו המצהירים מטעמו). ישנם קשיים מהותיים יותר, שעליהם אעמוד מיד.

אם כן, אני קובע כממצא כי התובע והנתבע נקלעו לעימות מילולי ופיזי – עימות ששניהם נטלו בו חלק פעיל; לא שוכנעתי כי מי מהם פעל "בלית ברירה". לפי התרשמותי הייתה ברירה (למשל: הבלגה או התרחקות מן המקום בשלב חילופי הדברים), אך הם בחרו להגיב זה לזה, בלשונם ובידיהם.