ת"א 20673-05-10 רובינוב ואח' נ' מדינת ישראל

הסכם גירושין שאושר בשנת 1999 בפסק-דין של בית-משפט לענייני משפחה קבע כי יוּצא צו עיכוב יציאה מן הארץ, המונע את יציאת בנם הקטין של בני הזוג המתגרשים מהארץ. כעבור כשנה, בשנת 2000, למרות מתן הצו, יצאו האם והבן מהארץ לבלי שוב. כחודש לאחר מכן, התלונן האב במשטרה על העלמות בנו מהארץ. התלונה נחקרה ובשנת 2002, כשנתיים מאז הוגשה, הוחלט על סגירתה. כשבע שנים מאוחר יותר וכתשע שנים לאחר שהאם והבן יצאו מהארץ, בשנת 2009, פנה האב אל בית המשפט לענייני משפחה ואז נודע לו, כי לא הוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ בהתאם לפסק הדין. סמוך למועד זה גם נודע לו על ההחלטה לסגור את תיק התלונה שהגיש אל המשטרה.

בשנת 2010 הגיש האב את התביעה הנדונה, שבמסגרתה עתר לחייב את המדינה לפצות אותו בסכום של 3,000,000 ₪ בשל הנזקים שלטענתו, נגרמו לו בשל אובדן הקשר עם בנו וניתוקו ממנו. תחילה הוגשה התביעה אל בית המשפט המחוזי בירושלים ולאחר מכן הועברה להמשך בירורה אל בית-משפט זה, תוך הגבלת הפיצוי הנתבע בהתאם לסמכות בית-משפט השלום. טענותיו העיקריות של התובע הן, כי מחדלי המדינה, על זרועותיה השונות, הן שגרמו לנזקו הנטען.

המדינה טוענת כי התביעה התיישנה זמן רב קודם להגשתה ועל-כן יש לדחותה על הסף. מנגד טוען התובע שתביעתו לא התיישנה. טענותיו העיקריות נשענות על שלוש הוראות בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), המשהות את המועד שבו מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות: סעיף 8, שעניינו התיישנות שלא מדעת; סעיף 9, שעניינו הודאה בקיום זכות; סעיף 11, שעניינו ליקוי נפשי או שכלי.

א.עיקרי העובדות הרלוונטיות ועיקרי ההליכים  

2.העובדות בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת. תחילה נעמוד על עיקריהן וככל שתובא עובדה שלגביה חלוקים הצדדים, יצוין הדבר במפורש.

3.הסכם הגירושין בין התובע וגרושתו (להלן גם – האֵם) אושר ביום 13.12.1999 בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן (להלן לפי העניין – הסכם הגירושין, פסק הדין, בית המשפט לענייני משפחה). בהתאם להסכם הגירושין, נקבעו הסדרי ראיה בין התובע לבין בנם המשותף של השניים, יליד 1996 (להלן – הבן או הקטין). כן נקבע באופן מפורש בהסכם הגירושין וגם בפסק הדין המאשר אותו, כי ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הבן. למרות הצו, ביום 12.10.2000 יצאו האם והבן מהארץ לבלי שוב. בדיעבד התברר כי השניים הגיעו לארצות הברית, שם חיים הם היום, כי האם נישאה שנית והקימה משפחה חדשה עמה גדל הבן.

על-פי נתוני משרד הפנים (שלגביהם הגישה המדינה תעודת עובד ציבור), הדרכון ששימש ליציאת הבן מהארץ עם אמו, הונפק עוד ביום 1.12.1998, קודם לגירושין.

כחודש ושבוע לאחר צאת האם והבן מהארץ, ביום 19.11.2000, הגיש התובע תלונה על כך בתחנת המשטרה בנתניה, והודיע כי נמסר לו ממשרד הפנים שהשניים יצאו מהארץ לארצות הברית. כעבור כשנתיים, ביום 27.10.2002 נסגר תיק התלונה מהנימוק של היעדר עניין לציבור והודעה על כך נשלחה אל התובע, אל הכתובת שמסר בתלונתו. על-פי תצהירה של ראש מחלקת חקירות בתחנת המשטרה בנתניה, תיק החקירה בוער זה מכבר בהתאם לנהלי המשטרה. לא ברור מתי בוער, אך מהטעמים שפורטו בתצהיר, סביר להניח שלא בוער לפני שנת 2008. מכל מקום, הפנייה הראשונה אל המשטרה מאז נסגר התיק הייתה פניית בא-כוח התובע מיום 7.10.2010, לאחר הגשת התביעה הנדונה.

בעניין אי הוצאת צו עיכוב היציאה מן הארץ, פנה התובע אל בית המשפט לענייני משפחה, לראשונה ביום 15.7.2009. כפי שעולה ממזכר שכתבה סגנית המזכיר הראשי בבית-משפט זה, במועד זה התייצב הנתבע בבית המשפט והסב את תשומת לבה לכך שלא הוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ בהתאם לפסק הדין מיום 13.12.1999, לפיכך הורתה על הוצאת צו כאמור, באופן מיידי.