ת"א 20672-06-14 זקן ואח' נ' ריגלר ואח'

הנתבעים העלו במסגרת כתב ההגנה טענה מקדמית שבית המשפט כאן נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

הנתבעים טענו כי הם דיירים מוגנים כהגדרתו של מונח זה בחוק הגנת הדייר תשל"ב- 1972 (להלן: "החוק"). עוד טענו כי עילת התביעה, המוכחשת על ידם, הינה נטישה לכאורה של הנתבעים לדירה, ועילה זו הינה עילה סטטוטורית הנובעת ישירות מחוק הגנת הדייר ולכן יחולו הוראות סעיף 151(א) לחוק, לפיו ניתנת סמכות ייחודית לבית הדין לשכירות.

התובעים הגיבו לטענה זו בכתב התשובה, וטענו, כי הוראות סעיף 140 לחוק מקנה לבית הדין לשכירות סמכות ייחודית רק בנוגע לעניינים שונים של דיירות מוגנת אשר המשותף להם כי הינם עניינים כספיים או הנוגעים לתנאי המגורים. בכל העניינים האחרים, יש לבית הדין לשכירות סמכות מקבילה לבית משפט שלום. בתביעה הנדונה, מדובר בתביעה לפינוי מושכר והסגת גבול, ולכן אין לבית הדין לשכירות סמכות ייחודית לדון בתביעה.

עוד טענו התובעים, כי במידה ובית המשפט יקבל טענת הנתבעים כי הוא נעדר סמכות עניינית, על בית המשפט להעביר את התביעה לבית הדין לשכירות, וזאת מכוח הוראות סעיף 151(א) לחוק, ולא למחוק את התביעה.

דיון והכרעה

השאלה העומדת על הפרק היא: האם יש לבית המשפט כאן סמכות עניינית לדון בתביעה לפינוי דייר שטוען כי הוא דייר מוגן לפי החוק?

התשובה הינה חיובית.

הסמכות הולכת אחרי הסעד הנתבע. הסעד הנתבע בכתב התביעה , סעיף 13, הוא למתן צו פינוי לנתבעים מהדירה ועל השבתה לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ שאינו שייך לתובעים, וכן לחייב את הנתבעים להשיב את המצב לקדמותו.

סמכותו של בימ"ש השלום לדון בתביעת פינוי, ידועה ברורה, הואיל ומדובר בתביעה הקשורה לחזקה ולשימוש במקרקעין. תביעת פינוי נתונה לסמכות ביהמ"ש השלום, שהרי הינה, למעשה, תביעה להחזרת החזקה בנכס לתובע ולפיכך, הינה בבחינת תובענה בדבר החזקה במקרקעין. טענת הנתבעים כי הם דיירים מוגנים, טענה המוכשחת על ידי התובעים, אינה גורעת מסמכות בית משפט שלום לדון בתביעה לפינוי, וזאת ניתן ללמוד אף מהוראות החוק להגנת הדייר, כפי שאפרט בהמשך, מהן עולה ברורות כי הסמכות היא לבית המשפט ולא לבית הדין לשכירות.