וגנר ואח' נ' קרן קיימת לישראל ואח'

התובעים, בעלי נחלות במושב "מגשימים", והאגודה השיתופית של היישוב, הגישו תובענה זו על מנת להגשים שתי מטרות: ראשית, להביא לכך שיכרתו עם בעלי הנחלות במגשימים חוזי חכירה לדורות, כפי שהובטח לבעלי הנחלות במגשימים עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת על ידי הגורמים המיישבים; שנית, על מנת לשפר את תנאי החכירה בהשוואה לאלה הניתנים כיום לחוכרים חקלאיים בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ולנוהלי רשות מקרקעי ישראל. הנתבעים הביעו הסכמה להיענות לדרישה הראשונה (הפקת חוזי חכירה לדורות), אך לא לדרישה השנייה (שינוי תנאיהם בהשוואה למקובל). להלן יוסבר ויובהר הרקע ההיסטורי והמשפטי למחלוקת שבין הצדדים, אשר איננה ייחודית למגשימים, אלא מתעוררת בקשר למושבים לא מעטים ברחבי הארץ. לאור הרקע האמור, יובהר מדוע יש לקבל את עמדת הנתבעים בשאלה המרכזית שבמחלוקת, ולקבוע כי הגם שבעלי הנחלות במגשימים זכאים לחוזי חכירה לדורות, חוזים אלו צריכים להיכרת בהתאם לתנאים המקובלים בהתקשרויות מסוג זה, ובהתאם לנוסח האחיד המוצע על ידי רשות מקרקעי ישראל.

א. מסגרת הדיון

1. המושב מגשימים מצוי בתחומה של המועצה האזורית דרום השרון, בסמוך לעיר יהוד (להלן: "היישוב" או "מגשימים"). היישוב ניצב על מקרקעין שבבעלות הנתבעת 1, קרן קיימת לישראל (להלן: "קק"ל"), והמנוהלים על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י").

2.במגשימים 87 נחלות, וכן הרחבה, ובה 81 יחידות דיור. עניינה של תובענה זו הינו בהסדרת מערכת היחסים המשפטית שבין בעלי הנחלות במגשימים לבין בעלת הקרקע, דהיינו קק"ל באמצעות רמ"י.

3.התביעה שלפניי הוגשה תחילה כהמרצת פתיחה על ידי התובעים 1 – 6, אשר, נכון למועד הגשתה, היו מהוותיקים שבבעלי הנחלות במגשימים (התובעים 1, 2, 4 ו- 6) או ילדיהם (התובעים 3 ו- 5) (להלן: "בעלי הנחלות התובעים"). לדאבון הלב, במהלך הזמן שחלף מאז פתיחת ההליך נפטרו שניים מבעלי הנחלות התובעים (שלמה שחר ז"ל וגדעון פריזר ז"ל).

4.במהלך הדיונים בתיק הוסכם על תיקון התובענה והעברתה לפסים של תביעה רגילה. במסגרת התיקון צורפה התובעת 7, האגודה השיתופית של מגשימים (להלן: "האגודה", ויחד עם בעלי הנחלות התובעים: "התובעים"). מזכיר האגודה, תא"ל (מיל') צבי וקסברג (להלן: "מזכיר האגודה"), הודיע, בתצהיר שצורף לכתב בי-דין המתוקן, כי האסיפה הכללית של האגודה אישרה ביום 23.5.2010 "את צירוף האגודה בשם בעלי הנחלות לתביעה" והסמיכה את ועד ההנהלה של האגודה לייצגה בבית המשפט.

5.דרישות התובעים נחלקות לשניים: חלק לגביו אין מחלוקת בין הצדדים, וחלק השנוי במחלוקת עזה.

החלק שאינו שנוי במחלוקת עניינו בדרישה שייחתם חוזה חכירה בין בעלי הנחלות במגשימים לבין קק"ל, באמצעות רמ"י, ביחס לחלקה א' בנחלה. דרישה זו מקובלת על קק"ל ורמ"י, והן הביעו נכונות להחתים את בעלי הנחלות במגשימים על חוזה חכירה ביחס לחלקה א', עניין שכיום אין מניעה תכנונית לבצעו (הליך הפרצלציה של חלקות א' במגשימים, להבדיל מחלקות ב', הושלם עוד בשנת 1998).

החלק השנוי במחלוקת עזה הוא נוסח חוזי החכירה, דהיינו הזכויות והחובות של בעלי הנחלות במגשימים כלפי בעלת הקרקע. עמדת קק"ל ורמ"י היא שתנאי חוזי החכירה שיחתמו עם בעלי הנחלות במגשימים צריכים להיקבע בהתאם לנהוג ולמקובל כיום ביחס למתיישבים במגזר החקלאי בכלל, ובעלי נחלות בכפרים שיתופיים בפרט, וזאת בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ולנוהלי רמ"י. לפיכך הציגה רמ"י לתובעים טיוטת חוזה אחיד המשקף לשיטתה את הזכויות והחובות של בעלי נחלות במושבים (להלן: "טיוטת רמ"י"), וטענה כי ההתקשרות צריכה להתבצע לפיו (בכפוף לשינויים שיבוצעו בנוסח האחיד, ככל שיבוצעו, בעקבות התפתחויות הנוגעות לכלל המתיישבים החקלאיים). התובעים, לעומת זאת, דוחים מכל וכל את טיוטת רמ"י, וטוענים כי הם זכאים לקבל חוזי חכירה בתנאים שונים לחלוטין מהנהוג והמקובל כיום במגזר החקלאי, והתואמים את שהיה נהוג ומקובל בשנות החמישים בחוזי קק"ל (להלן: "חוזי קק"ל ההיסטוריים"). לשיטת התובעים, חוזי קק"ל ההיסטוריים העניקו לבעלי הנחלות זכויות העולות משמעותית על המוצע בטיוטת רמ"י, וכי מטעמים שונים, שיבחנו להלן, הם זכאים ליהנות מזכויות עודפות אלו.