ת"א 20541-07-15 אלוש ואח' נ' לוי

מונחת בפניי בקשה שהוגשה על ידי הנתבע ביום 2.2.17, להורות על ביטול החלטת ביהמ"ש מיום 30.1.17, אשר במסגרתה נקבע כי משלא הוגש כתב הגנה בהליך דנא, חרף ההחלטות שניתנו בינתיים, תידחה ההתנגדות שהוגשה בהליך דנא, ויימשכו ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל בתיק המקושר.

על מנת להידרש לטיבה של הבקשה, הכרח כי נשוב אחורה להורתו של ההליך דנא.

ביום 12.7.15, הגיש הנתבע בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות, ולגופו של עניין, הגיש התנגדות לביצוע השטר נשוא ההליך דנא, תוך שטען, בין היתר, לקיומה של העדר יריבות בינו לבין התובע. בכלל זאת, נטען כי מאחר שהנפרעת על פי ההמחאה הינה חב' "שיווק אופנה בלבן בע"מ", להבדיל מהתובע, הרי אין בכוחו של התובע להגיש בקשה לביצוע הנסמכת על ההמחאה הנזכרת.

על יסוד האמור, נקבע דיון בבקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות, ובהתנגדות, ככל שתתקבל הבקשה להארכת המועד להגשתה.

משלא התייצב התובע לדיון שנקבע ליום 4.1.16, ניתנה לנתבע רשות להגן.

בדיון עוקב שנערך ביום 13.6.16, הורה ביהמ"ש לבעלי הדין להגיש ראיות מטעמם, ואולם, הצדדים לא פעלו בהתאם להחלטת ביהמ"ש. מכל מקום, לדיון מיום 10.11.16 התייצב התובע לבדו, ובהחלטתי מאותו היום קבעתי כי מאחר שהבקשה לביצוע שטר הוגשה על ידי התובע, ולא על ידי חברת "שיווק אופנה בלבן בע"מ", אשר היא הנפרעת לפי ההמחאה, דין התביעה במתכונתה להידחות.

זאת, מאחר שלפי סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, מעת שמועברת הבקשה לביצוע לבית המשפט, רואים את ההתנגדות כבקשה למתן רשות להגן (השווה: הוראת ס' 108 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979).

חרף האמור, בשים לב לרצונו של התובע לשקול דרך הילוכו, לרבות אפשרות קבלת ייעוץ משפטי מתאים, לא ראיתי לחסום דרכו, ועל כן, מצאתי לדחות מועד הדיון.

בחלוף כשבועיים לערך, ביום 23.11.16, הגיש התובע בקשה לתקן את הבקשה לביצוע, על דרך של החלפת התובע בחברת "שיווק אופנה בלבן בע"מ" כתובעת תחתיו.

בהחלטתי מיום 23.11.16 הוריתי לנתבע למסור תגובתו לבקשה. משלא נמסרה תגובתו, בהחלטתי מיום 13.12.16 הוריתי על תיקון כתב התביעה כמבוקש, תוך שחייבתי את התובע בהוצאות מתאימות.

ביום 13.12.16, הגיש הנתבע בקשה לביטול החלטתי מיום 13.12.16, בשל הטעמים הכלולים בבקשה. בהחלטתי מאותו היום דחיתי הבקשה, תוך שהוריתי לנתבע להגיש כתב הגנה במועד הקבוע בהוראות הדין.

חרף זאת, הנתבע לא פעל להגיש כתב הגנה, אף כאשר ניתנה החלטה נוספת מיום 24.1.17. לאור זאת, ולפי שהתובעת לא פעלה להגשת בקשה מתאימה בשים לב למחדלו של הנתבע להגיש כתב הגנה במועד שנקבע, בהחלטתי מיום 30.1.17 הוריתי על מחיקת התביעה מחוסר מעש.

בו ביום, הגישה התובעת בקשה לביטול החלטת ביהמ"ש מיום 30.1.17, תוך שציינה כי שגגה נפלה תחת ידיה שעה שלא הגישה בקשה מתאימה לביהמ"ש. לאור נימוקי הבקשה, ביום 30.1.17 הוריתי על ביטול החלטתי המוקדמת מאותו היום, ובה בעת, בהחלטה נוספת מאותו יום, שבתי וקבעתי כי משלא הוגש כתב הגנה חרף החלטות ביהמ"ש מיום 15.12.16 ומיום 24.1.17, אני דוחה את ההתנגדות שהוגשה בהליך דנא ומורה על המשך ההליכים בתיק המקושר בלשכת ההוצאה לפועל.

זה הפעם, ראה הנתבע לעורר עצמו מרבצו, ובבקשה המונחת להכרעה בפניי, אשר הוגשה ביום 2.2.17, ביקש לבטל את החלטת ביהמ"ש מיום 30.1.17, אשר במסגרתה הורה ביהמ"ש על דחיית ההתנגדות שהוגשה בהליך דנא.

לטענת הנתבע, בהתאם להוראות הדין, מעת שההתנגדות הוגשה לביהמ"ש יש לראותה ככתב הגנה, ועל כן, אין רבותא לעובדה כי לא הוגש כתב הגנה המתייחס לכתב התביעה המתוקן.

לדברי הנתבע, הוא שת ליבו לעובדה כי "אין כל חדש בכתב התביעה המתוקן וכי התובע בחר למחזר טענותיו", ועל כן, "בחר הנתבע שלא להגיש כתב הגנה מתוקן" (ס' 6 לבקשה).

עוד טען הנתבע כי לאור תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יש לגזור מסקנה כי מי אשר בחר שלא להגיש כתב הגנה מתוקן, יש לראותו כמי אשר מסתמך על כתב התביעה המקורי.

נוכח כל זאת נטען כי ככל הנראה בהחלטת ביהמ"ש לא ניתנה הדעת די הצורך לדברים הנזכרים, ועל כן, יש מקום להורות על ביטול ההחלטה ולאפשר לנתבע את יומו בבית המשפט.