ת"א 20487-06-09 המשלחת הדתית הרוסית בירושלים נ' אבו אל נאג'

לפניי תביעת התובעת, המשלחת הדתית הרוסית בירושלים (להלן – התובעת), לפינוי וסילוק ידו של הנתבע ממקרקעין שבבעלותה.

רקע:

1.עניינה של התביעה בחלקה 4 בגוש 16568 בנצרת (בעבר – חלקה 137 בגוש 16513ׂ ) (להלן – החלקה), שהתובעת היא בעליה.

2.ביום 14.06.1962 נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין הנתבע, לפיו הושכרה החלקה לנתבע לתקופה של שנתיים (להלן – הסכם השכירות). בהתאם להסכם, בחלקה הנ"ל היה קיים "קיוסק עץ מטלטל". החלקה הושכרה לנתבע "למטרת שימוש בקיוסק הנ"ל למכירת פירות, ירקות ומשקאות קלים" (סעיף 1 להסכם).

3.אין חולק כי הנתבע מחזיק בחלקה עשרות שנים תוך ניהול עסקו בה. בסמוך לפני הגשת התביעה בשנת 2009, עבר ניהול העסק לשניים מבניו בשל הידרדרות במצבו הבריאותי של הנתבע.

4.במסגרת כתב התביעה עתרה התובעת לסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, וזאת בשל מספר עילות: הפרת הסכם השכירות בשל שינוי בשימוש במושכר; בניה במקרקעין ללא קבלת הסכמת התובעת בניגוד להוראות ההסכם; הרשאה לאחרים להשתמש במקרקעין בניגוד להוראות הסכם השכירות.

5.מהראיות עולה כי במהלך השנים התקשרו הצדדים בהסכם נוסף ביחס לחלקה. המדובר בהסכם מיום 12.11.86 (הנושא כותרת "זיכרון דברים"), במסגרתו התקשרו הצדדים בעסקת קומבינציה להקמת בניין על החלקה (להלן – הסכם הקומבינציה). לפי ההסכם, הנתבע וארבעה מבניו יפעלו לתכנון ובניית בניין בחלקה, והצדדים יפעלו לרישומו כבית משותף תוך חלוקת הזכויות בו באופן ש- 70% יהיו לנתבע ובניו ו- 30% לתובעת. ההסכם לא קויים משלא עלה בידי הצדדים להביא לשינוי התכנוני הנדרש לכך, ובסופו של דבר, במקביל להגשת תביעה זו, הגישה התובעת תביעה להצהרה על ביטולו עקב כך, אשר התקבלה.

גדר המחלוקת:

6.בכתב התביעה לא נאמר דבר לעניין מעמדו של הנתבע במקרקעין כדייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן – חוק הגנת הדייר או חוק), אף כי בולט לעין שעילות הפינוי שהוגדרו בו חופפות לעילות פינוי בחוק הגנת הדייר. בכתב ההגנה טען הנתבע כי עם סיום תקופת חוזה השכירות, הפך הוא לדייר מוגן מכוח החוק, וזהו מעמדו במקרקעין אף היום. התובעת לא הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה, ואילו בסיכומיה הכירה במפורש בכך שמעמדו של הנתבע במקרקעין הוא של דייר מוגן לפי החוק (סעיף 7 לסיכומי התובעת). יצויין כי אף במהלך השנים שחלפו מאז תמה התקופה החוזית ועובר להגשת התביעה, ראתה התובעת בנתבע כדייר מוגן לפי החוק, כפי שהוצהר במכתביה בהם דרשה תשלום דמי שכירות בהתאם לחוק (מכתבי התובעת מיום 15.6.71, מיום 22.1.89 ומיום 4.11.90 , נספח י' לתצהירי ההגנה).