ת"א 20418-01-12 נגרני נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

1. בתאריך 28.5.10 נפגעה התובעת בתאונת דרכים.

על הפרטים הבאים אין מחלוקת: ביום התאונה הגיעה התובעת עם בתה בת השלוש לרכבה שחנה במקביל למדרכה (אין טענה לפיה החניה היתה אסורה). התובעת הכניסה את בתה - מצד המדרכה - למושב האחורי של הרכב, ולאחר שסגרה את הדלת האחורית עשתה דרכה לכיוון דלת הנהג על מנת להיכנס לרכב ולהתחיל בנסיעה לעבודתה. טרם שהספיקה להיכנס לרכבה, נפגעה מרכב בו נהג הנתבע 2 (להלן: "התאונה").

2. תביעתה שלפני, שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "הפלת"ד"), היתה בעטיים של נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה זו. במסגרת ניהול ההליך, הגיעו הצדדים כולם לכלל הסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין חלקי, לפיה נזקיה של התובעת עומדים על 17,646 ₪ (סכום הכולל שכ"ט עו"ד והוצאות משפט). מבלי להודות בחבות, אף הסכימו הנתבעת 1 והנתבעת 3 לשלם לתובעת, כל אחת בנפרד וכמימון ביניים, מחצית מסכום הנזק לעיל. עוד הוסכם כי הדיון ימשיך להתנהל בשאלת החבות בין הנתבעים 1-2 לבין הנתבעת 3, כאשר התובעת התחייבה להופיע למועד ההוכחות ולהעיד על נסיבות התאונה (ראו פסק דין חלקי מיום 21.2.14 שבין התובעת לבין הנתבעים).

3. השאלה שנותרה אפוא במחלוקת הינה מי חבה בפיצוי התובעת; האם יש לראותה כ"הולכת רגל" שנפגעה על ידי רכבו של הנתבע 2 - שאז חובת הפיצוי מונחת לפתחו של הנתבע 2 ומבטחת רכבו הנתבעת 1. שמא יש לראות בתובעת כמי שנפגעה במהלך פעולת הכניסה לרכבה, פעולה שהיא בגדר "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1 לפלת"ד, ולפיכך האחריות לתשלום הפיצוי היא על הנתבעת 3, מבטחת רכבה שלה.

הצדדים לא טענו להיותה של התאונה תאונה מעורבת לפי סעיף 3(ב) לפלת"ד.

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את המעורבים בתאונה – התובעת והנתבע 2 – וכן קראתי בעיון את סיכומי ב"כ הנתבעים והאסמכתאות שם, הגעתי לכלל מסקנה לפיה הנתבעת 3, מבטחת רכב התובעת, היא אשר צריכה לשאת בסכום הפיצוי במלואו. בהתאמה, עליה להשיב לנתבעת 2 את שזו שילמה לתובעת כמימון ביניים.

דיון

הפן העובדתי;

4. אם נסקור את גרסאותיה של התובעת כפי שנמסרו לפני פתיחת ההליך המשפטי ולאחריו, נמצא כדלקמן: בהודעתה במשטרה, יומיים לאחר התאונה, תיארה התובעת את המקרה כך: "בדרך לאוטו שלי פגע בי מכונית בעוצמה חזקה מאד העיפה אותי לריצפה ופגע בי בחלק הימני של הגוף בעוצמה חזקה מאד" (ראו הודעה על ת"ד מיום 30.5.10). כחודשיים לאחר מכן הגיעה התובעת לתחנת המשטרה, לאחר שראתה כי אין התקדמות בעניינה, ומסרה הודעה נוספת, מפורטת יותר, ולפיה "...ירדתי לכביש ועברתי מאחורי חלק אחורי של הרכב שלי והגעתי לכיוון דלת הנהג. הייתי בעמידה עם הפנים לכיוון הדלת, והייתי קרובה לדלת, ואז הרגשתי חבטה בגופי, בצד ימין... בזמן שהרכב פגע בי, אני הייתי בעמידה, סמוך לדלת הנהג. אני לא הספקתי לפתוח את הדלת.. ". בהמשך חזרה על הדברים כי "אני הגעתי לכיוון דלת הנהג, כשאני עוברת את הרכב שלי מכיוון החלק האחורי שלו. לא מכיוון חזית הרכב" (ראו הודעה מיום 22.7.10). בתביעתה לתשלום דמי פגיעה אותה הגישה למוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) תיארה התובעת את התאונה במילים: "בדרך לרכב, לעבודה רכב סטה ופגע בי" (ראו תביעה מיום 5.7.10, מוצג א לתיק מוצגי הנתבעים 1-2). בתצהיר תשובות לשאלון, ובקשר לנסיבות התאונה הצהירה בסעיף 18 כי "ביום ... בשעה .... כאשר ביקשתי להגיע לדלת רכבי ובטרם הספקתי לפתוח את דלת רכבי, הגיח הסוזוקי בנסיעה חסרת זהירות ופגע בי בעוצמה רבה..." (ראו תצהיר תשובות לשאלון מיום 8.11.12, נספח ג לתיק המוצגים של הנתבעים 1-2).