ת"א 20254-09-15 כהן נ' שקד ואח'

1.בפניי בקשה למחיקת התביעה מחוסר סמכות עניינית.

הצדדים אינם חלוקים כי כתב התביעה, שאינו בתחום המקרקעין, מכיל סעדים שחלקם בסמכות בית משפט זה, וחלקם שלא בסמכות בית משפט זה.

הנתבעים (המבקשים) הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף בחוסר סמכות עניינית.

לגרסת התובע (המשיב), הגם שמדובר בסעדים שחלקם אינם מצויים בידי בית משפט זה, הרי שהוא קונה סמכות לדון בתביעה בשל הלכת הטפל הולך אחר העיקר, ובענייננו - הסעד העיקרי שבכתב התביעה הינו מתן חשבונות ותביעה כספית, ואך לחילופי חילופין מבוקש סעד שאינו מצוי בידי בית משפט זה (פירוק).

המבקשים סבורים כי הסעד שאינו מצוי בידי בית משפט זה הוא העיקרי דווקא, ומאחר והוא נזנח במסגרת התגובה, הרי שלא ניתן לקבוע מהו הסעד העיקרי. בהתאם, אין להחיל את הכלל לפיו הולך הטפל אחר העיקר.

2.דין הבקשה להתקבל, אולם לא מהטעמים שהועלו על ידי הצדדים.

הלכת הטפל והעיקר יצרה עמימות בסוגיית הסמכות העניינית, מקום בו סוגייה זו נדרשת להיות פשוטה, בהירה ונהירה (רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר, פורסם בנבו). הכלל הנוגע לסמכותו העניינית של בית המשפט הינו כי יש לפצל התביעה מקום בו לתובע מספר סעדים המצויים בסמכות בתי משפט בערכאות דיוניות שונות (שם, וכן ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457, 1458).

3.אחד החריגים שקמו לכלל הינו הלכת הטפל והעיקר, הלכה לפיה בית המשפט רשאי ליתן סעד שאינו מצוי בסמכותו, באם הוא תנאי/סעד לוואי לזה המצוי בסמכותו. ואולם, כלל זה, על אף היתרונות הרבים שיוצר (יעילות, מניעת כפל התדיינות, חסכון בזמן ובעלויות), חל על ענייני מקרקעין בלבד (ע"א 5639/13 סגל ואח' נ' ורמז ואח', פורסם בנבו).

משבפנינו תביעה שאינה במקרקעין, ועל אף יתרונות ההלכה, לא ניתן להחילה, ובאין מנוס אין אלא להורות כי על התובע להגיש כתב תביעה מתוקן בו הסעדים מצויים כולם בידי בית משפט זה.

4.למען הסר כל ספק, אציין כי לא עולות בפניי סוגיות הנוגעות לסמכותו הנגררת של בית המשפט בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, וממילא ההכרעה בסוגיה שאינה מצויה בסמכות בית משפט זה אינה דרושה לבירור העניין שכן מצוי בסמכות בית משפט זה.