פלונית נ' ק' ואח'

תביעה בגין נזק גוף שנגרם לעובדת במהלך עבודתה.

הצדדים חלוקים בשאלת החבות והנזק.

א. מבוא:

1.התובעת, ילידת X/X/94, נפגעה ביום 18/3/18, כאשר נפלה מסוס עליו רכבה, ושאותו אילפה במסגרת עבודתה אצל הנתבעת כמאלפת סוסים (בת 23.5 בתאונה, בת 31 היום).

כתוצאה מהנפילה סבלה משבר באיצטבולום (שקע מפרק הירך), שברי תלישה בראש המסרק, ושברים בחוליות L2, L3. הפציעה הצריכה שיקום ממושך מאוד בבית חולים לוינשטיין, והותירה נכויות כפי שיפורט בהמשך.

2.טענתה המרכזית של התובעת היא כי במהלך הרכיבה נקרע חלק מהארכובה (הפנדר – חלק המחובר לאוכף, ושדרכו מושחלת הארכובה עליה מניח הרוכב את רגליו), דבר שגרם לנפילת הארכובה, בהלת הסוס שהובילה להתפרעות, שבגינה נפלה התובעת מהאוכף, כך שהיא נחבטה בחוזקה ברצפת המשטח עליו עבדה עם הסוס.

בנוסף נטען כי מדובר היה בסוס קשה לאילוף, ועל כן נדרשו שני אנשים לצורך אילופו – דבר שהיה יכול למנוע ההתפרעות של הסוס.

3.הנתבעת 1 רשומה כבעלת העסק בו עבדה התובעת.

הנתבעת 2 מבטחת העסק בביטוח חבות מעבידים.

הנתבעים הכחישו הטענה הנוגעת לקריעת הפנדר, והעלו טענות נוספות שיפורטו בהמשך.

4.בישיבת ההוכחות שהתקיימה נשמעה עדות התובעת, אמה, עדות עובדת נוספת שעבדה בחווה שזומנה להעיד מטעם התובעת, ללא הגשת תצהיר מקדים.

מטעם הנתבעת העיד המנהל המקצועי של החווה (להלן: "ש'"), והמנהלת האדמניסטרטיבית בחווה (להלן: "א'"). ש' וא' בעלי החווה הם בני זוג.

לבקשת ב"כ התובעת נחקר גם המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי.

ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ, ובנושא הנזק בקשו להסתמך על תחשיבי הנזק שהוגשו בכתב בתוספת דברים/שינויים שנאמרו בע"פ.

ב. שאלת החבות:

בפתח הדברים אומר כי לאחר שמיעת העדים, ושקילת טענות הצדדים אני סבורה שעלה בידי התובעת להוכיח גרסתה העובדתית, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, ביחס לקריעת הפנדר, ויש בקבלת גרסה זו, בצירוף העובדה שהוכחה כי האוכף בו נעשה שימוש היה ישן ובלוי, כדי להטיל חבות על הנתבעים, כפי שיפורט.

5.התובעת העידה בתצהירה (ת/1) כי בבוקר התאונה הייתה לבד בחווה (שאר צוות החווה שהה במגרשים רחוקים). בזמן שביצעה תרגיל לתנועת ריצת דהירה, כאשר היא רוכבת על הסוס שנתבקשה לאלף, שמעה רעש קריעה ברצועת האחיזה לארכובה בצד שמאל, כתוצאה מהקריעה נפלה הפחית (אביזר מתכת) המשמשת לנעילת רצועת מידת ההתאמה, והארכובה נפלה לרצפה. כתוצאה מכך נשמטה רגלה של התובעת. הסוס נבהל, השתולל, והדבר הוביל לנפילתה מהסוס.

עוד עלה מעדות התובעת כי הסוס שנדרשה לאלף הינו סוס עם עבר טראומתי קשה ומורכב, שאף בעליו התקשו ליצור אתו מגע, נפלו ממנו מספר פעמים, ושמספר ניסיונות אילוף קודמים שנעשו עם סוס זה בעבר כשלו.

לעדות התובעת בכל הנוגע לבעייתיות בסוס יש תמיכה מלאה בעדות ש' כאמור בסעיף 3א' לתצהירו: "הסוס אכן הפיל את בעליו ברכיבה בשטח, והוא אכן היה סוס בעייתי שדרש טיפול מקצועי שלנו, ובגלל זה הובא אלינו". כן ראה דבריו בסעיף 3ב: "יתכן שאמרתי את הדברים המפורטים בסעיף 8 לתצהיר התובעת אולם אין בזה משהו מיוחד – זו הייתה העבודה שלנו".

עוד עלה מעדות התובעת כי היא החלה באילוף הסוס כחודשיים לפני האירוע, כאשר בשלב הראשון עסקה רק בחשיפת הסוס לרעשים/קולות/סיטואציות מבלי שהיא רוכבת עליו, וכשבועיים לפני האירוע, החלה לרכוב על הסוס לראשונה.

6.כן העידה התובעת כי לפני האירוע: האוכף והפנדר - החלק שנקרע המחובר לאוכף, היו עשויים מעור, ואילו לאחר האירוע הוחלף הפנדר מעור, בפנדר מחומר אחר, דבר נוסף המוכיח לשיטתה את טענתה לפיה הפנדר נקרע, כך שהנתבעים נאלצו להחליפו.

7.התובעת הדגישה בעדותה כי עובר לרכיבה בדקה, כמו שהיא עושה לפני כל רכיבה, את הארכובה על מנת לוודא שזו אינה משוחררת: הן בשים לב לניסיונה הרב בתחום והיותה מורגלת היטב לבצע פעולה זו, והן נוכח היתה סובלת מתסמונת OCD, דבר הגורם לה לדקדק מאוד בביצוע פעולות מסוג זה, ומכאן שהאירוע נגרם בהתאם לטענתה כתוצאה מקריעת הפנדר, ולא כתוצאה משחרור הארכובה או כתוצאה מקשירה לא נכונה או העדר חיזוק.

8.התובעת הוסיפה והעידה כי מיד לאחר שנפלה, התקשרה לש' ונלקחה למשרדי החווה, כאשר עובדת נוספת שהגיעה לשם – נ', שמעה ממנה כי הסיבה לנפילתה הייתה נעוצה בקריעת הפנדר. לטענתה גם ש' נכח בשיחה איתם, כך ששמע וידע כי זו הסיבה לנפילה.

9.הנתבעים, מנגד, לא העלו גרסה עובדתית לסיבה בגינה נפלה הארכובה במהלך הרכיבה (כאשר יודגש כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים ביחס לעובדה שהארכובה נפלה. המחלוקת נעוצה בשאלה מה הייתה הסיבה לנפילת הארכובה), אלא בחרו להכחיש גרסת התובעת לקריעת הפנדר.

אין בתצהיר ש' או א' כל התייחסות או הסבר למה כן קרה לשיטתם, ומהי הסיבה, לטעמם, בגינה נפלה הארכובה – דבר מסוכן שמוסכם על כולם שלא אמור לקרות במהלך רכיבה.

10.הכרעה:

עדות התובעת הייתה מהימנה מאוד דבר שנלמד, מעבר להתרשמותי הטובה ממנה, גם מהעובדה שהיא לא היססה במספר הזדמנויות לתת תשובות שאינן פועלות לטובתה.

כך למשל אישרה את קיומה של האפשרות לפיה הארכובה יכולה ליפול לא רק כתוצאה מקריעת הפנדר אלא גם מהכנסה לא נכונה של הארכובה לפנדר (ראה עמ' 21 שורה 14 לעדותה), אשרה כי לא ראתה בעיניה, לאחר הנפילה, שהפנדר קרוע על אף שכן ראתה את הפחית והארכובה שנפלו (עדותה בעמ' 42 שר' 13).

11.בנוסף, ובעיקר, ניתן למצוא לעדות התובעת תמיכה הן בעדות אמה, הן בעדות העובדת הנוספת שעבדה אתה בחווה – נ', ולטעמי גם בעדות ש' מנהל הנתבעת, כפי שאפרט. אמה של התובעת העידה כי ש' או א' התקשרו אליה סמוך לאחר התרחשות האירוע, וביקשו ממנה להגיע לבית חולים פוריה לשם הובאה התובעת. האם העידה כי לאחר הטיפול שניתן לה בחדר מיון, נסעה עם התובעת לחווה כדי לקחת מספר דברים, ושם שאלה את ש' איך דבר כזה קורה שמשהו נקרע באוכף, וש' ענה לה - "דברים כאלה קורים".

כן העידה האם כי ביום 24/5/24 ערכה שיחה עם נ'. שיחה זו הוקלטה על ידה.

בשיחה מאשרת נ' את גרסת התובעת הנוגעת לקריעת הפנדר:

"אם התובעת: ...את יודעת למה אני מצלצלת? כי אנחנו צריכים...למעשה...תאשרי אם את זוכרת טוב את התאונה של התובעת שהפנדר נקרע, והארכובה נפלה, ורק נאשר את הדבר...

נ': כן אני...שמעתי את הסיפור, אבל כן כאילו זה מה ש...כאילו זה מה שקרה לפי מה שאני יודעת.

אם התובעת: כן, את היית שמה, ליווית אותה ותמיד..אמרתי לך תודה, אחרי שהפנדר נקרע הארכובה נפלה והסוס נבהל... התרומם והתובעת נפלה, את יודעת את זה

נ': כן אני יודעת.

אם התובעת: אז זה מה שאנחנו צריכים שתאשרי כי התביעה זה לביטוח.. וזה הכל מה שאנחנו היינו צריכים שתאשרי את האמת

נ': אוקי" (עמוד 13 שר' 1 לתמלול שיחה 3).

אומנם בעדותה בבית המשפט ניסתה נ' לחזור בה מהדברים שנאמרו בהקלטה, באומרה שנלחצה מהעובדה שאמה של התובעת התקשרה אליה, ובאומרה שהיא בעיקר רצתה לסיים את השיחה. יחד עם זאת אישרה בעדותה כי יש לה יחסים טובים עם הנתבעים, ומסיבה זו לא הסכימה לתת תצהיר לבקשת התובעת. נ' העידה בבית המשפט כי התובעת סיפרה לה מיד לאחר הנפילה שהארכובה נפלה, ואולם לא זכרה האם הכוונה הייתה שהסגירה של האבזם בארכובה נפתחה או שהפנדר נקרע (ראה עדותה בעמ' 10 שורה 29).

אני סבורה שיש להעדיף הדברים שמסרה נ' לאמה של התובעת בשיחה שהוקלטה. משמיעת השיחה לא ניתן להתרשם כי נ' הייתה בלחץ, וכי אולצה להגיד דברים תחת לחץ. כן עלה מעדותה שהיא בקשר טוב עם ש' וא', בעוד שעם התובעת לא שמרה על קשר מאז שעבדו יחד, והתרשמותי הייתה שהעדה מנסה (מאוד) לא לפגוע בנתבעים בדברים שמסרה, ומסיבה זו לטעמי גם נתנה בבית המשפט עדות שונה מהדברים שאשרה לאמה של התובעת בשיחה שהוקלטה.

12.באשר לש' - התובעת ואמה נפגשו עם ש' ביום 13/2/22 והקליטו השיחה אתו. כאשר היו בדרכן חזרה נערכה אתו שיחה נוספת בטלפון, וגם שיחה זו הוקלטה.

בשיחה הראשונה בקשו התובעת ואמה לדעת האם ש' רשם בטופס ההודעה על התאונה לחברת הביטוח שהפנדר נקרע כגרסת התובעת. בתגובה לכך ש' לא אומר לתובעת או לאמה כי זה לא מה שקרה, אלא מדגיש שזה לא מה שחשוב:

"זה לא העניין פה....אם זה הפנדר נקרע, או הסוס נבהל זה לא משנה. העובדה הקיימת היא שהתובעת נפצעה בזמן שהייתה בעבודה...הרלבנטיות אם נקרע הפנדר או לא נקרע הפנדר, זה לא..זה לא העניין פה" (עמ' 3 שורות 16,21 לתמליל שיחה 1).

בשיחה הנוספת ש' אומר אומנם כי - "...זה פעם ראשונה שאני שומע את הסיפור של הפנדר. יכול להיות שידעתי אותו ושכחתי" (עמ' 6 שר' 27 לתמליל שיחה 2). בשים לב לדבריו בשיחה הראשונה, ולעובדה שאף אמר כי יתכן שידע אך שכח, אני סבורה שיש לראות את דבריו בשתי השיחות, כחיזוק מסוים (ולו ברמה מוגבלת), לעדות התובעת.

13.גם בתיעוד רפואי ניתן למצוא אינדיקציה לגרסת התובעת, כפי שעולה מסיכום ביקור מיום 20/5/20 בבית חולים רמב"ם: "ב-3/18 נפצעה שוב כשהסוס שאלפה החל להשתולל לאחר שהארכובה נקרעה..". אומנם במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע אין התייחסות מפורטת לגרסה זו, ברם התיאור שניתן ביחס לאירוע במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע, מסתכם בנפילה מסוס, ללא כניסה לפרטים.

14.חיזוק נוסף ניתן למצוא בעובדה שהפנדר באוכף הספציפי הוחלף לאחר האירוע. התובעת העידה כי זמן קצר יחסית לאחר האירוע, בביקורה הראשון בחווה בסוף תקופת האשפוז, ראתה את הפנדר החדש שהוחלף. לתצהירה צורפו תמונות שצלמה התובעת לצורך תערוכה שעשתה בזמן אשפוזה (בין 24/2/19 ל – 15/3/19), ובתמונות מופיע האוכף עליו רכבה במועד התאונה כאשר מחובר אליו פנדר חדש.

הנתבעים לא ציינו עובדה זו (החלפת הפנדר) מיוזמתם, ורק לאחר שהתובעת גלתה הדבר, אשרו כי הפנדר אכן הוחלף אך טענו כי הדבר נעשה לא בגלל שנקרע, אלא מן הטעם שהאוכף עבר לשמש לרכיבות ילדים בהן לא שמים פנדר מעור אלא מחומר אחר. יש לראות בגרסה זו של הנתבעים גרסה כבושה שהועלתה בשלב מאוחר, ורק לאחר שהומצאו התמונות המעידות על החלפת הפנדר, כאשר גם בתצהיר תשובות לשאלון שהוגש, וגם בכתב ההגנה הדבר לא צויין ע"י הנתבעים. אציין כי ניתן היה להוכיח בנקל מתי הוחלף הפנדר באמצעות הצגת קבלות על רכישת פנדרים חדשים (מותאמים לילדים כנטען) – דבר שלא נעשה, ויש לזקוף זאת לחובת הנתבעים המחזיקים במידע ובמסמכים.

15.באשר לעדות א' - המנהלת האדמניסטרטיבית של החווה, לפיה לא זכור לה כי בזמן אמת נטען ע"י התובעת כי הפנדר נקרע אלא רק כי הארכובה נפלה, אומר שהוברר כי א' (שאינה עוסקת באילוף סוסים), לא הייתה עדת ראיה לאירוע, והעובדה ששמעה כי הארכובה נפלה, אינה עומדת בסתירה לעדות התובעת, לפיה הסיבה לנפילת הארכובה הייתה נעוצה בקריעת הפנדר. אציין בנוסף כי א' חתמה על תצהיר תשובות לשאלון, כאמור לעיל, במסגרתו ענתה כי הפנדר לא הוחלף בסמוך לאירוע, כאשר אושר שהוא כן הוחלף.

16.לכל האמור לעיל אוסיף כי אין בידי לקבל השערת/סברת הנתבעים לפיה הארכובה נפלה כתוצאה מקשירה לא נכונה או טובה של התובעת.

ראשית - אין להשערה זו זכר בתצהירי הנתבעים. הטענה עלתה רק בכתב ההגנה, ועל אף שמדובר בסברה/השערה ולא בעובדה היה לטעמי מקום להתייחס לכך בתצהיר.

שנית והעיקר - לו היה בטענה ממש, היה מצופה כי מיד עם תחילת הרכיבה על הסוס הארכובה הייתה נשמטת – דבר שלא קרה. בהתאם לעדות התובעת האירוע התרחש לא מיד עם תחילת הרכיבה: "גם האירוע הוא לא היה בדיוק לא כשעליתי עליו, אלא זה היה תוך כדי תנועה שבה, תוך כדי הריצה..." – עדותה בעמ' 27 שר' 3. אציין כי בתמליל מופיע "לא כמו שעליתי עליו" ברם שמיעת הפרוטוקול המוקלט מלמדת כי נאמר: "לא כשעליתי עליו".

לסיכום כל האמור לעיל יש לקבוע כי עלה בידי התובעת להוכיח את גרסתה העובדתית לפיה הארכובה נפלה כתוצאה מקריעת הפנדר.

17.באשר למצב האוכפים הוברר מעדות התובעת כי לצורכי אילוף הסוסים נעשה שימוש בשני אוכפים ישנים ובלויים (ראה עדותה בעמ' 30 שר' 11 – "משתמשים באוכפים מאוד מאוד ישנים שכבר אי אפשר להתחרות איתם"). לעדותה ניתן למצוא חיזוק בעדותו ההוגנת של ש' כאמור בסעיף 7 לתצהירו המתייחס למצב האוכף: "אני זוכר שבאמת היה ישן, לא זוכר שהיה בלוי".

18.יש בקבלת גרסת התובעת לקריעת הפנדר בשילוב העובדה שנעשה בחווה, לצורכי אילוף, שימוש באוכפים ישנים ובלויים, כדי להטיל חבות על הנתבעים.

הלכה פסוקה היא כי מעביד חב כלפי עובדו חובת זהירות רחבה. במסגרת חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו עליו לדאוג: "לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, ולהזהירם מפני סיכונים..ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים" – ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטינר ניתן 2/12/09. בנוסף על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובד יוכל לבצע עבודתו בתנאי בטיחות אופטימאליים.

בנסיבות המקרה דנן: שימוש באוכפים ישנים ובלויים, וקבלת הגרסה העובדתית של התובעת לפיה נפילת הארכובה, דבר שלא אמור לקרות, ארעה כתוצאה מקריעת הפנדר, שהינו חלק מהאוכף, בצירוף העובדה שהנתבעים לא הוכיחו קיומה של שגרת בדיקה של האוכפים, שגרת בדיקה של מצבם, מועדי החלפת אוכפים וכדומה – יש להטיל החבות בגין פגיעת התובעת על הנתבעים.

19.נוכח האמור לעיל אין צורך לדון בטענת הרשלנות הנוספת של התובעת הנוגעת לעובדה שנאלצה לאלף הסוס לבדה, ואולם למעלה מן הדרוש אומר כי לטעמי יש לקבל טענת התובעת גם בנושא זה:

התובעת העידה כי בהליך רגיל של אילוף סוס בעייתי כזה נדרשים שני אנשים זאת כאשר נמצאים בשלב האילוף לרכיבה, שבו רוכב אחד יושב על הסוס, כדי שהסוס ירגיש את משקל הגוף של הרוכב, והאדם נוסף, שהוא המאלף, נמצא על הקרקע ומחזיק רצועה שמקיפה את ראש הסוס, כך שהוא יכול לשלוט על תנועות הסוס.

אין חולק כי הסוס שנדרשה התובעת לאלף היה סוס בעייתי מאוד שהעיף את בעליו מספר פעמים - דבר שכאמור לעיל אושר בעדות ש', ואף נלמד מהעובדה שלאחר אירוע התאונה נפסק אילוף סוס זה, עקב חשש שמישהו נוסף ייפגע, והסוס הוחזר לבעליו.

ש' אישר בעדותו כי קיימים מקרים בהם כן נדרשת נוכחות של אדם נוסף מעבר למאלף, שאז האדם הנוסף יושב על הסוס, ואילו המאלף מחזיק רצועה שקשורה לסוס (ראה עדות ש' בעמ' 70 שר' 16). המקרים הנדרשים, בהתאם לעדותו, הם כאשר מדובר בשלבים ראשונים: "כשהסוס מקבל את הרוכב בפעמים הראשונות, אז לייצר רגע את נשיאת סיטואציה שמי שאומר לסוס מה לעשות זה מי שנמצא עם החבל ומי שיושב על הגב בעצם מייצר משקל".

במקרה דנן הוברר שרק כשבועיים לפני התאונה החלה התובעת לעלות על הסוס, ורכבה עליו רק פעמים בודדות עד אירוע התאונה.

נוכח אופיו הבעייתי של הסוס וההיסטוריה שלו, הרי, שגם בהתאם לעדות ש', ניתן לקבוע שהיה מקום, בנסיבות העניין, לצרף לאילוף אדם נוסף, דבר שהיה בו כדי למנוע התאונה או לכל הפחות להפחית את חומרת הפגיעה, שכן המאלף שהיה מחזיק בסוס מלמטה, היה יכול לשלוט בו ולרסנו גם במצב שבו הסוס נכנס ללחץ ומשתולל.

20.ביחס לטענה הנוגעת להעדר משטח מתאים במקום בו בוצע האילוף – דומה כי הטענה נזנחה בסיכומי התובעת. מכל מקום אני סבורה כי טענת התובעת בנושא זה לא הוכחה. צורפה תמונה אחת בלבד ממנה בקשה התובעת ללמוד על קיומו של בטון חשוף בצמוד לגדר – מקום נפילתה, ואולם ש' העיד, מנגד, ויש לקבל עדותו בנושא זה כי התשתית של המגרש אינה מאבן אלא מדובר במצע מהודק של חול וחצץ (כפי שגם רואים בתמונות), וכי דבר זה מקובל בכל מגרשי הרכיבה.

אוסיף כי גם אם עולה מהתמונה הבודדת שהוצגה שקיים לכאורה אזור מסוים חשוף, הרי שלא הוברר מועד צילום התמונה, ולא הוכח מה היה מצב המגרש ביום התאונה.

ג. אשם תורם:

21.נטיית בית המשפט הינה שלא להחמיר להקפיד עם עובד שנפגע תוך כדי ביצוע עבודתו: "במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה....עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה וענין ע"פ נסיבותיו, שמה חטא גם העובד ברשלנות של ממש אשר צריכה להילקח בחשבון שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת העבודה" – ע"א 655/80 קרור צפון נ' מרציאנו ניתן ביום 21/4/82.

22.ואולם במקרה דנן הוכח כי התובעת אינה עובדת חסרת ניסיון, חדשה או מתחילה אלא הינה בעלת ידע רב, מקצועיות, וניסיון עשיר בתחום הדרכת רכיבה ואילוף סוסים.

מתצהירה עלה כי היא רוכבת מגיל צעיר מאוד (3), כאשר כבר בגיל 15 עברה הכשרה של מדריכה, ומגיל 16, עוד בזמן לימודיה בתיכון עזרה בתחרויות, אילפה, ואימנה סוסים בחוות הנתבעת ללא שכר.

בתום שירותה הצבאי עבדה בחווה לגידול סוסים בב"ע למשך שנה שם ניהלה את כל ממשק הסוסים, ובנוסף עסקה באילוף סוסים. התובעת אשרה בעדותה כי במסגרת עבודתה בב"ע הייתה אחראית, בין היתר, על כל נושא הציוד שקשור בסוסים (ראה עדותה בעמ' 23 החל משורה 13).

לאחר מכן ניהלה במשך שנתיים בית ספר לרכיבה במ' (ראה עדותה בעמוד 23 שר' 36). במ' אישרה כי בדקה אוכפים, והייתה אחראית על תקינותם (ראה עדותה בעמ' 24 שר' 1). בהמשך הדריכה בקורס להכשרת מדריכי סוסים, ועבדה בפנימיה של נוער בסיכון. מחודש 12/17 חזרה לחוות הנתבעת שם עבדה במשרה מלאה כמאלפת סוסים, כמאמנת, וכמדריכת רכיבה.

בהתחשב בניסיונה העשיר ומקצועיותה, ומשהתובעת העידה שידעה וראתה כי האוכפים בהם נעשה שימוש לצורכי האילוף הם בלויים, וכן בהתחשב בעדותה לפיה סברה שבשלב האילוף בו הייתה עם הסוס - היה מקום לצרף לה מאלף או רוכב נוסף, היה מצופה כי התובעת תתריע על כך – דבר שלא נעשה על ידה.

לא נעלם מעיני כי התובעת, עובדת שכירה בחווה, בת 23.5 שנים, שהחלה עבודתה בשכר כ-3 חודשים בלבד לפני האירוע, לא רצתה להתעמת עם ש' הבעלים של המקום, ואולם הוברר כי הקשר בין התובעת לש' וא' היה קשר מיוחד מאוד, קשר טוב, קשר קרוב מאוד (בדומה לאב ובת ע"פ תיאורה של התובעת), כאשר ש' סמך על התובעת והעריך מאוד את כישוריה. כן הוברר כי אומנם התובעת החלה לעבוד בחווה בשכר רק כשלושה חודשים לפני האירוע ברם שנים רבות קודם לכן עבדה במקום ללא שכר.

בנסיבות אלו כן היה מצופה ממנה להתריע ולבקש החלפת אוכפים, כמו גם הוספת כח אדם לצורך אילוף הסוס.

בהתחשב בכל האמור לעיל אני סבורה שמתקיימים מבחני הפסיקה להטלת אשם תורם על התובעת: מבחן האדם הסביר – האם אדם סביר היה נזהר יותר מהנפגע, ומבחן – "מידת האשמה המוסרית" שעיקרו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כך שיש להעמיד אשמה התורם של התובעת על 15%.

ד. שאלת הנזק:

23.כתוצאה מהנפילה נפגעה התובעת באגן, בגב, וביד שמאל. חלק מהשברים מהם סבלה אובחנו רק כעבור תקופה מסוימת, ולא בסמוך לנפילה.

ממקום האירוע נלקחה התובעת לחדר מיון בבית חולים פוריה שם אובחן סדק בעצם המסרק השלישית השמאלית, בוצע קיבוע בסד גבס ביד, והתובעת שוחררה לביתה.

יומיים לאחר מכן (ביום 20/3/18) חזרה לחדר מיון, והתלוננה על כאבים חזקים באזור הפוביס, האגן והצלעות מצד שמאל. בדיקת CT הדגימה שבר באיצטבולום, ושברים בזיזים הרוחביים של חוליות הגב: L2,L3, והתובעת הונחתה לעשות שימוש בקביים, וקומפרסים קרים לאגן.

ביום 9/4/18 פנתה לחדר מיון בבית חולים נהריה בתלונות על כאבים חזקים.

בהמשך ונוכח מגבלות קשות, אושפזה ביום 16.4.18 במחלקת שיקום בבית חולים לוינשטיין, שם הודגמו בבירור הדמייתי גם שברי תלישה בראש המסרק (שברים שלא הודגמו קודם לכן). בתחילת אשפוזה בבית חולים לוינשטיין נאלצה להיות בשכיבה מלאה, ובהמשך עברה לעשות שימוש בכיסא גלגלים.

האשפוז המלא נמשך כחודשיים, וביום 14/6/18 היא שוחררה כשהיא נעזרת בהליכון עד ליום 14.7.18.

מצבה בתום האשפוז, כעולה מסיכום שחרור האשפוז אפשר לה דריכה מלאה דו צדדית, הפעלה מלאה של יד שמאל כולל נשיאת משקל קל, ועצמאות בפעולות של קימה לעמידה. יחד עם זאת היא עדין סבלה מכאבים באגן, והייתה מוגבלת בהליכה:

"מסוגלת ללכת ללא אביזר רק מרחקים ביתיים. מתניידת עם הליכון, עצמאית בתפקוד היומיומי הבסיסי בתנאים מותאמים".

24.החל מיום 28/6/18, ולמשך 5 חודשים נוספים (עד ליום 21/11/18) המשיכה התובעת את הליך שיקומה במסגרת אשפוז יום. מסיכום אשפוז היום עלה כי היא עדיין מוגבלת מאוד, כך שהומלץ על המשך שיקום בקבלת טיפולי פזיותראפיה והידרותרפיה, וכן המלצה לקבלת שיקום תעסוקתי:

"עצמאית בכל התפקודים, החלה לנהוג, קיים קושי בישיבה ממושכת וכן בהתכופפות לרצפה בישיבה, הליכה עם קב אחד. מרחקים ארוכים או משובשים – שני קביים, מרחקים קצרים בבית ללא אביזרי עזר, קצב מעט איטי, בשמאל נשיאת משקל מופחתת, מדרגות – עצמאית עם מעקה, ישור מופחת בברך וירך ימים. שוחררה עם המלצה להמשך טיפול פזיותראפי והידרותרפיה לשיפור טווחי ירך שמאל, הליכה ללא אביזרי עזר, שיפור איכות ומרחק הליכה. המלצה לשיקום תעסוקתי".

גם לאחר ששוחררה מאשפוז היום, ומעבר לקבלת הטיפולים שהומלצו לה, המשיכה התובעת לקבל טיפול במכון כאב ברמב"ם ועברה מספר סבבים של זריקות לירך.

נכון להיום נטען שהתובעת ממשיכה לסבול מכאבים במפרק הירך, כף יד שמאל, וגב תחתון, וכן נטען כי סובלת מהגבלת תנועה וקשיים בתפקוד היומיומי, ובכלל זה חוסר יכולת לחזור ולרכוב על סוסים או כל פעילות ספורט אחרת.

ה. חוות הדעת הרפואיות:

25.מטעם התובעת הוגשו חוות דעת כדלקמן:

אורטופד (ד"ר קרת), 30% בגין הגבלה בינונית בכל תנועות מפרק הירך השמאלית, 10% בגין הגבלת תנועה בעמ"ש מותני, 5% - הגבלת תנועה קלה באגודל שמאל.

פסיכיאטר (ד"ר קירש) - עקב התאונה התפתחה אצל התובעת הפרעת הסתגלות עם מרכיב חרדתי דיכאוני בולט ומרכיבים בתר חבלתיים – PTSD. עוד קבע המומחה כי התובעת אבדה את האפשרות לחזור ולעסוק במקצועה כרוכבת סוסים ומדריכת רכיבה. הנכות הועמדה על 40% כאשר 20% - יש לייחס למצב קודם.

26.מטעם הנתבעת הוגשו חוות דעת נגדיות כדלקמן:

אורטופד (ד"ר קליגמן) קבע 10% בגין הגבלה קלה בתנועת ירך שמאל.

פסיכיאטר (ד"ר פיוטר) - המומחה הסכים עם קביעות מומחה התובעת. וקבע כי התובעת סובלת מבעיה נפשית מורכבת שהתחילה בגיל הילדות: ADHD, OCD, מלווה ב – DEPRESSIPN, כאשר לאחר התאונה ובעקבותיה החלה לסבול מתסמינים של פוסטראומה מלווה בדכאון עמיד לטיפול, כך שמצבה תואם ל - 40% נכות, כאשר רק מחציתה נובעת מהתאונה.

27.בשל הפערים בין חוות הדעת המומחים בתחום האורטופדי מונה מומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' גנאל, אשר קבע את הנכויות הבאות:

15% נכות בגין הפגיעה במפרק ירך שמאל, ו - 5% בגין הפגיעה בבסיס אגודל שמאל.

בכל הנוגע לשברים בעמוד השדרה נקבע כי על אף תלונות התובעת ביחס לכאבים בגב תחתון, אין מקום לקביעת נכות, שכן שברים בזיזים הרוחביים של חוליות עמוד השדרה, בשונה משברים בזיז אחורי, אינם מקנים אחוזי נכות. עוד קבע כי גם ההפרעה בתחושה באזור העצב הפרונאלי שאינה מלווה בנזק מוטורי – אינה מקנה אחוזי נכות.

28.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. לתובעת נקבעו תחילה נכויות זמניות: 100% מיום 19/3/18 עד 17/6/18 (3 חודשים), 70% מיום 18/6/18 עד 30/4/19 (10.5 חודשים). החל מיום 1/5/19 נקבעה נכות צמיתה כדלקמן:

20% בגין שבר סגור באיצטבלום בהתאם לסעיף 48(1)(ו).

10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני.

10% בגין הפרעות במצב רוח, הפרעות חרדה, הפרעות דחק, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי, כאשר רק מחצית קשור לתאונה, דהיינו - 5%, והיתר מצב קודם.

סה"כ נקבעה נכות רפואית בשיעור משוקלל של 32%.

כן הופעלה תקנה 15 במלואה כך שהנכות התפקודית הועמדה על 43%.

ו. הנכות הרפואית:

29.ב"כ התובעת מבקשת לסטות מהאמור בחוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט לאור עדותו בחקירתו הנגדית, ומבקש לקבוע כי הנכות בגין הפגיעה בירך הינה 20% ולא 15%, שכן עלה מחקירתו שהוא עשה שימוש בתקנת סל כללית במקום לעשות שימוש בתקנה ספציפית המתייחסת לנכות בירך.

הנתבעים טוענים, מנגד, שיש לאמץ קביעת המומחה בחוות דעתו המקורית, ולא לסטות ממנה, שכן המומחה חזר ואמר כי מגבלת התנועה בירך אצל התובעת קלה מאוד.

30.הכרעה:

ככלל הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של נפגע מסורה לבית המשפט, ומשמעותה – אפשרות סטיה ממסקנות המומחה, כאשר לבית המשפט שיקול דעת אם להסתמך עליה או לדחותה כולה או חלקה. ראה ע"א 2160/90 רז נ' לאף ניתן ביום 28/9/93, ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל ניתן ביום 12/1/04.

בחקירת המומחה הוברר כי קבע את הנכות הנוגעת לפגיעה במפרק הירך באמצעות שימוש בסעיף הסל - תקנה 35(1)(ב) ו-(ג) העוסקות במחלות ופגימות במערכת הלוקומוטורית (מחלות העצמות והפרקים): סעיף 35(1)(ב) קובע נכות בשיעור 10% בגין קיומה של השפעה קלה על כושר הפעולה הכללית או התנועות, ואילו סעיף 35(1)(ג) קובע נכות בשיעור 20% בגין קיומה של השפעה בינונית על כושר הפעולה. המומחה קבע נכות בין שני סעיפים אלו.

בחקירתו אישר המומחה כי ככל שקיים סעיף ספציפי הנוגע למגבלה, יש מקום להתייחס אליו לפני שפונים לסעיף הסל הכללי המפורט בתקנה 35 (ראה עדותו בעמ' 2 שורה 20).

עוד אישר המומחה כי סעיף 48(1)(ו) המתייחס לפרק הירך קובע כי יש מקום למתן 20% נכות בגין קיומה של "הגבלה בהטיה" (ABDUCTIO), קירוב (ADDUCTIO) או סיבוב (ROTATIO) של הגף, כאשר הסעיף אינו מציין את שיעור ההגבלה הנדרשת אלא די בכך שקיימת הגבלה כלשהי על מנת שהסעיף יתקיים (ראה עדותו בעמ' 3 שורה 7).

עוד אישר המומחה כי בהתאם ללשון התקנה די בהגבלה בסיבוב כדי להקנות 20% נכות (עדותו בעמ' 3 שורה 18), ואין צורך בהתקיימות מגבלה בכל אחד מפרטי הסעיף במצטבר (עדותו בעמ' 4 שורה 27).

לסיכום אישר המומחה בעדותו כי בהתאם ללשון התקנה היה מקום להעניק לתובעת נכות בשיעור של 20% (ראה עדותו בעמ' 5 שורה 1).

לאור זאת אני סבורה כי יש להעמיד נכותה הרפואית של התובעת כדלקמן:

20% בגין מגבלת התנועה בירך.

5% בגין הפגיעה בבסיס האגודל בכף היד.

20% בגין הפגיעה הנפשית.

הנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 39.2%.

ז. הנכות התפקודית, בסיס השכר והפסד כושר ההשתכרות:

31.ב"כ התובעת מבקש לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת, בשים לב לנכותה הרפואית, מצבה, העובדה שאבדה את היכולת והאפשרות להמשיך ולעסוק ברכיבה, הדרכה, ואילוף סוסים, עולה על נכותה הרפואית ויש להעמידה על 45%.

הנתבעת מבקשת לחשב הפיצוי על בסיס הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת בחוות דעת האורטופד (ללא התיקון שעלה בחקירתו).

32.הכרעה:

הלכה פסוקה היא כי הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, אם כי ברור כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת שיעורה של הפגיעה התפקודית, ובמקרים רבים משקפת הנכות הרפואית גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד (ראה ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה ניתן ביום 25.7.10, ע"א 8799/08 הדסה נ' פלוני, ניתן ביום 21.3.11).

גם קביעת הפגיעה התפקודית אינה בגדר סוף פסוק לצורך הערכת הפיצוי לו זכאי הנפגע, שכן ככל שמדובר בגריעה מכושר ההשתכרות חובה על בית המשפט לבחון מה השפעת הפגיעה התפקודית על יכולתו של הנפגע לעבוד ולהשתכר: "ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית, והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה, ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד" – רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, ניתן ביום 5.3.12.

יחד עם זאת, ועל אף ההנחה לפיה אין מקום לקבוע "מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות" – ע"א 2577/14 פלוני נ' הפול ניתן ביום 11.1.15, הובהר כי הנכות התפקודית, והפגיעה התפקודית שבעקבותיה הן:

"מקור השראה להערכת הגריעה בכושר ההשתכרות כאשר בנכויות אורטופדיות עסקינן וכאשר משלח ידו של הנפגע כרוך בעבודה פיזית" – ראה בענין פלוני, וכן ראה ההלכות בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792, שם נקבע כי בדרך כלל משקפת הנכות הרפואית גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד.

33.לאחר שקילת העדויות וטענות הצדדים אני סבורה שיש להעמיד הנכות התפקודית של התובעת על 35.2%, ולקבוע כי נכות זו משקפת גם את הגריעה בכושר ההשתכרות.

בקביעה זו נתתי דעתי לדברים הבאים:

נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 39.2%.

הנכות מורכבת מנכויות אורטופדיות, שבגינן היא סובלת עד היום מכאבים וממגבלות תנועה שאף אינן מאפשרות לה לחזור לרכיבה ו/או לכל מקצוע הקשור בכך: אילוף והדרכת רכיבה. בנוסף קיימת נכות נפשית לא מבוטלת (בשיעור של 20%), שמתווספת לנכות נפשית קודמת של התובעת, ויש לדבר משמעות לא מבוטלת.

ביחס לטענת ב"כ הנתבעים לפיה מומחה בית המשפט ענה בחקירתו הנגדית, שאין מניעה רפואית אוביקטיבית לחזרת התובעת לעסוק ברכיבה על סוסים, אומר כי המומחה אכן אמר זאת ברם סייג דבריו ואמר שככל שהתובעת סובלת מכאבים בזמן רכיבה, והוכח שזה המצב, לא ניתן לרכוב בכאב.

יובהר שמאז התאונה התובעת לא חזרה לעסוק בכל דבר הקשור ברכיבת סוסים, ובהתחשב באהבתה הרבה לתחום ("אהבת חיי" כהגדרתה מספר רב של פעמים בעדותה) סביר לקבוע כי הכאב אכן מונע ממנה לחזור לרכוב באופן סדיר וקבוע.

יתר על כן - בחינת כל השנים ממועד התאונה ועד היום מלמדת כי התובעת לא הצליחה לחזור לעבודה בשכר דומה לזה שהרוויחה לפני התאונה, ויש בדבר כדי ללמד על משמעותה התפקודית של הנכות שנקבעה לה.

יחד עם האמור לעיל, ועל אף שהמומחה בתחום האורטופדי אישר כי בהתאם לתקנות יש לקבוע בגין הפגיעה בירך נכות בשיעור 20%, הוא חזר ואמר כי מדובר במגבלת תנועה קלה. מכאן שהתובעת יכולה לעסוק במגוון רחב של דברים, ועל כן אני סבורה שיש להעמיד נכותה התפקודית על 35.2% (כנטען ע"י הנתבעים), ולא על 39.2%, ולקבוע כי שיעור זה ישקף גם את הגריעה מההשתכרות.

34.באשר לבסיס השכר:

במועד התאונה עמד שכרה של התובעת על 5,550 ₪. מעבר לסכום זה הוכח כי התובעת קיבלה מהנתבעים זכות מגורים בדירה שכורה ליד החווה, כולל תשלום מלוא החשבונות הקשורים בהחזקת הדירה (ארנונה, מים, חשמל). כן קבלה ארוחת צהריים בחווה. ראה בנושא זה אישור א' בעמ' 52 שר' 32 לפרוט'.

שיערוך השכר (5,550 ₪) להיום (תוספת הצמדה ממועד התאונה) הינו במעוגל 6,900 ש"ח.

לא הובאו ראיות לצורך כימות המשמעות הכספית של זכות המגורים שקבלה התובעת, ובכלל זה עלויות הדיור (תשלומי החשבונות).

ב"כ התובעת ביקש לכמת הסכום ב – 1,500 ₪, ואילו ב"כ הנתבעת, בהגינותו, הסכים לסכום של 700 ₪.

סמכות בית המשפט לפסוק פיצוי על דרך האומדנה מוגבלת למקרים שבהם הוכח קיומו של נזק אך קיים קושי אובייקטיבי בכימותו המדויק. במקרה דנן דומה כי לא היה קיים קושי כזה, וניתן היה להביא ראיות להוכחת הסכום בין אם במסגרת חוות דעת מומחה, ובין אם בחקירתה הנגדית של א' שנשאלה בנושא ברם לא נשאלה לגבי כימות הסכומים.

יחד עם זאת, ובשים לב, בין היתר, לעמדתו ההוגנת של ב"כ הנתבעים אני סבורה שיש מקום לבצע הערכה, ולקבוע כי מדובר בתוספת המוערכת על ידי בסכום של 1,000 ₪.

אשר על כן אני סבורה שיש להעמיד את הפיצוי בגין הפסדי השכר לעבר על בסיס שכר של 7,900 ₪ (6,900 ₪+1,000 ₪).

35.באשר לבסיס השכר בחישוב הפיצוי לעתיד:

במועד התאונה הייתה התובעת בת 23.5, צעירה מאוד, ועל אף שלכאורה החלה לכתוב את סיפור חייה, אזי, בשים לב לגילה הצעיר, ולנוכח המגמה שלא לסטות מהשכר הממוצע במשק לא רק לגבי קטינים אלא גם לגבי צעירים אלא במקרים חריגים (ראה ע"א 459/15 קרנית נ' פלונית ניתן 8/8/19), יש מקום לקחת בחשבון את השכר הממוצע במשק.

אוסיף ואפנה, בהקשר זה, גם ליכולת שהציגה התובעת עד מועד התאונה בתחום הסוסים, למוטיבציה שלה, ולהצטיינותה במסגרת הצבאית ובמסגרות הקשורות למקצועה כרוכבת, מאלפת, ומדריכת סוסים. כן אפנה ליכולות הקוגניטיביות הגבוהות שלה כפי שעולה ממסמכים רפואיים רבים (ראה אבחונים פסיכולוגיים שנעשו לה במהלך האשפוזים בלוינשטיין), והעובדה שהיא בעלת יכולת לעבוד במקצועות הטיפול, ואף רכשה מקצוע ככלבנית טיפולית.

יחד עם זאת יש מקום להתחשב בנכות קודמת מוכרת של התובעת בגין בעיות נפשיות, שהינה נכות משמעותית (בשיעור של 20%), שאינה קשורה בתאונה, כך שיש להפחית מהשכר הממוצע במשק סכום מסוים.

בהתאם לנתון האחרון שפורסם ע"י הלמ"ס ביום 4/1/26 במסגרת: "הודעות לתקשורת" השכר הממוצע במשק הינו 13,623 ₪. בהתחשב בנכות הקודמת אני סבורה שיש לבסס חישוב הפיצוי לעתיד בהתאם לשכר העומד על 11,200 ₪.

ה. עזרת צד ג', הוצאות (רפואיות ונסיעות):

36.במהלך תקופה לא קצרה לאחר התאונה נאלצה התובעת לעשות שימוש בכיסא גלגלים ובהמשך להתנייד בהליכון, וקביים. נטען כי בסמוך לתאונה נזקקה לעזרה אינטנסיבית אותה קיבלה מאמה ומאחיה. התובעת מבקשת לפסוק פיצוי בגין עזרה והוצאות לעבר בסך של 120,000 ₪, ולעתיד בסך של 350,000 ₪.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי לא הוצגו ראיות בדבר הפסד כלשהו מצד בני המשפחה, ואף לא הוצגו קבלות להוכחת תשלום הוצאות כלשהן, מעבר לעובדה שמדובר בתאונת עבודה שהוצאותיה מכוסות על ידי המל"ל. על כן הוצע לפסוק סכום גלובלי של 40,000 ₪ בגין הוצאות ועזרה לעבר ולעתיד.

37.הכרעה:

בשים לב לפציעת התובעת, לתקופת האשפוז הארוכה (גם באשפוז המלא, וגם בשיקום היומי), בהתחשב בעובדה כי הפציעה הגבילה מאוד את התובעת לפחות במהלך החודשים שעד תום אשפוז היום, ברור כי בתקופה הסמוכה לפציעה נדרשה התובעת להיעזר בבני משפחתה הקרובה: אמה ואחיה – עזרה שבוודאי חרגה מעזרה הניתנת בין בני משפחה כאשר אחד נופל למשכב. יחד עם זאת מתלושי השכר שצורפו לא הוכח כי לאמה של התובעת נגרם הפסד שכר, וכן אין חולק כי לא נלקחה עזרה בשכר.

בהתחשב באמור לעיל ובשים לב לעובדה שחלק משמעותי מהנכות שנקבעה הינה נכות נפשית ולא אורטופדית, והגם שהנכות שנגרמה לתובעת פוגעת בכושר העבודה, אין אני סבורה שהיא נזקקת בגין מגבלותיה לעזרה ולסיוע בביצוע הפעולות היום יום, ברם בהתחשב בכך, שיתכן שהיא תזדקק לעזרה מסוימת בעתיד, בעיקר בגיל המבוגר, אני סבורה שיש לפסוק פיצוי גלובלי בגין עזרה לעבר ולעתיד.

באשר להוצאות - משלא הוכח צורך בהמשך קבלת טיפולים כלשהם, פרט לטיפול פסיכולוגי בגין הנכות הפסיכיאטרית ברם תוך התחשבות שממילא היה על התובעת לקבל טיפול פסיכולוגי נוכח נכות קודמת בתחום הפסיכיאטרי, ובהתחשב בעובדה שמדובר בתאונת עבודה במסגרתה מכוסות ההוצאות על ידי המוסד לביטוח לאומי, ובהתחשב בעובדה שלא צורפה ולו קבלה אחת להוכחת הוצאות בעבר שנטען כי הוצאו ברם תוך לקיחה בחשבון את תקופת האשפוז הממושכת והנסיעות שנאלצו התובעת ובני משפחתה לבצע ממקום מגוריה בצפון לבית חולים לוינשטיין, יש לפסוק פיצוי גלובלי.

הסכום המוערך על ידי בגין עזרת צד ג' והוצאות (לעבר ולעתיד) הינו בסך 120,000 ₪.

ז. חישוב הפיצוי:

בשים לב לכל האמור לעיל להלן חישוב הפיצוי:

כאב וסבל:

ב"כ התובע עותר לפסיקת פיצוי של 370,000 ₪, על בסיס 213 ימי אשפוז, ובשים לב לנכות הצמיתה.

ב"כ הנתבעת, מנגד, מבקשת לפסוק פיצוי בסך 150,000 ₪.

לאחר ששקלתי אופי הפציעה, הטיפולים שעברה התובעת, הנכות הצמיתה שנותרה, משך האשפוז הממושך (הן אשפוז מלא בבית חולים לוינשטיין בן חודשיים, והן אשפוז יום ממושך), אני סבורה שיש להעמיד הפיצוי על סכום של 240,000 ₪.

הפסד השתכרות בעבר:

נטען כי ממועד התאונה ועד 2/22 התובעת לא עבדה כלל בשל הפגיעה מהתאונה, כאשר בחודש 2/22 החלה לעבודה במשרה חלקית ככלבנית טיפולית ומטפלת רגשית בכפר הילדים, שם עבדה עד 6/24 בשכר ממוצע של 2,500 ₪. עוד נטען כי התובעת יכלה לעבוד במשרה חלקית בלבד עקב הקשיים הפיסיים והנפשיים מהם היא סובלת.

הכרעה: בשים לב למצב הרפואי של התובעת לאחר התאונה, תקופת השיקום הממושכת, והעובדה שכלל לא הייתה רשאית לדרוך אלא להימצא במצב שכיבה, ובהמשך כסא גלגלים והליכון, האשפוז הממושך בבית חולים לוינשטיין (עד 11/18), המשך הטיפול לאחר מכן במרפאת כאב בבית חולים רמב"ם, ובהתחשב בנכויות הזמניות הגבוהות שנקבעו לה במל"ל (100% למשך 3 חודשים, 70% למשך 10.5 חודשים נוספים – עד ליום 30/4/19), יש להכיר באי כושר מלא לעבודה עד תום הנכויות הזמניות שנקבעו במל"ל, דהיינו, ממועד התאונה ועד ליום 1/5/19 (13.5 חודשים).

7,900 ₪ X 13.5 חודשים (106,650 ₪), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך מעוגל של 137,500 ₪.

מיום 1/5/19 ועד היום (80.5 חודשים), בהתאם לנכות תפקודית של 35.2%, על בסיס שכרה של התובעת עובר לתאונה:

7,900 ש"ח X 35.2% X 80.5 חד' (223,900 ₪ במעוגל), בצירוף ריבית מאמצע התקופה–253,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד:

11,200 ש"ח X 35.2% X מקדם היוון ל 35 שנים (259.84) - במעוגל 1,024,390 ₪.

סה"כ הפסדי שכר לעבר ולעתיד במעוגל – 1,414,900 ש"ח

הפסד פנסיה:

12.5% מסכום הפיצוי לעבר ולעתיד במעוגל – 176,870 ₪.

עזרת צד ג' והוצאות: 

120,000 ₪ - כאמור בסעיף 37 לעיל.

סה"כ הנזק (במעוגל) – 1,951,770 ש"ח ₪.

מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 15% (11,659,004 ₪), ובניכוי תגמולי מל"ל בסך 915,772 ₪, נותר (במעוגל) 743,200 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד כולל בשיעור 23.6%, והחזר הוצאות כל המומחים הרפואיים על בסיס קבלת שיוצגו, החזר הסכום ששולם למומחה בגין הגעתו להעיד, והחזר אגרות (פרט לסכום שמוטל על התובעת בהתאם לתקנות).

הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, כ"ה טבת תשפ"ו, 14 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.