דחיית תביעת נזיקין בסוגיית נזקי גזזת מחמת התיישנות

בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.             

עובדות וטענות הצדדים:

1. התובעת, ילידת 1956, טופלה בילדותה בקרינה מיננת, לצורך טיפול במחלת הגזזת.

בשעתו, עד שנות ה- 60 של המאה הקודמת, היוו ההקרנות משום דרך טיפול ופרקטיקה מקובלת בחולי מחלת הגזזת, מחלה טורדנית שמקורה בפטרייה שהתיישבה על עור הקרקפת של החולים. טיפול זה הופסק בתחילת שנות ה- 60, לאחר שנמצא טיפול תרופתי פשוט ונוח לשימוש. באמצע שנות ה- 70 הסתבר כי הטיפולים גרמו לחלק מהמטופלים נזק ארוך טווח, אשר התבטא בין היתר בשכיחות גבוהה יותר מהמקובל של מחלות סרטניות, גידולים בגולגולת, בבלוטת התריס, ושאר מרעין. ממחקר שפורסם על ידי פרופסור ברוך מודן בשנת 1974, בכתב העת 'LANCET' , עלה כי שעור הסיכון לחלות במחלות אלה בין חולי הגזזת שהוקרנו, גבוה פי עשרה משיעור שכיחות המחלה בכלל הציבור. עוד הוברר במהלך השנים, כי סיכונים אלה התממשו באיטיות, משך שנים לאחר ההקרנות, כך שתוצאותיהן החלו להיראות במוקרנים בעיקר משנות השמונים ואילך.

2. התובעת הייתה אחת מקורבנות טיפולי ההקרנה, כאשר בשנת 1985, אובחן במוחה גידול מסוג נוירינומה אקוסטית, גידול המוכר אף הוא, בין היתר, כתוצר לוואי של טיפול בקרינה מייננת. הגידול הוסר בניתוח ולימים שב והתפתח פעמים נוספות.

3. התובעת הוכרה ע"י הנתבעת בהתאם לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד -1994 (להלן: "חוק נפגעי גזזת") כאשר הועדה הרפואית לפיצוי נפגעי הגזזת אמדה את נכותה בשיעור של 87%. יש לזכור כי הוראת החוק מקלות עם חולי הגזזת באשר לדרך קביעת זכאותם לפיצויים. ברם, לדידם של הוראות אלה, נקבעה, בחוק הוראה באשר לייחוד העוולה, כאשר בסעיף 11 (1) לחוק נאמר:

"לא תוגש תביעה לפי חוק זה אלא אם כן הצהיר התובע בכתב כי אין לו כל תביעה אחרת בשל העילות המנויות בחוק זה".

עם זאת, הפסיקה הכירה בתביעות בגין רשלנות נגד המדינה, שמקורן במחדל, לפיו לא דאגה לידע את החולים בדבר הסיכונים הצפויים להם והפגיעה באוטונומיה שלהם, תוך קביעה כי עילה זו אינם נכללת בפיסקה המגבילה שבהוראת חוק זו. עילת תביעה זו הוכרה בפרשת סימה ראובן (ע"א (י-ם) 6347/05 ראובן סימה נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (12.1.2006)), ואשר בקשת רשות ערעור שהוגשה לגביו נדחתה על ידי בית המשפט העליון (רע"א 5500/09 מדינת ישראל נ' סימה ראובן (5.7.2010) (להלן: "עניין ראובן").

4. התביעה שבפני עניינה בטענה כי המדינה הפרה את החובה ליידע את התובעת כמי שהוקרנה בילדותה על הסיכון לה היא חשופה בשל ההקרנה, וכי לתובעת נגרמו נזקים בשל הפרת חובת היידוע, כאשר הגילוי המאוחר החמיר את מצבה ונזקיה.