ת"א 19983-04-13 קריטי נ' טואיטו

1.הצדדים פעלו יחד לביצוע פרויקטים של התקנת גגות סולריים במבנים שונים והגיעו להסכמה כי יחלקו את הרווחים באופן שווה ביניהם, לאחר ניכוי ההוצאות שהוצאו לצורך עבודות הבניה. התובע סבר כי הנתבע חייב לו כספים בגין הפרויקטים כולם וטען כי חישוב ההוצאות שמסר לו הנתבע הוא שגוי ומוגזם, על מנת שבסופו של החישוב, יקבל מהנתבע פחות מהמגיע לו.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

2.הצדדים ביצעו יחד ארבעה פרויקטים, לאחר מכן נפגע התובע בתאונת עבודה והנתבע המשיך לבצע פרויקטים נוספים בלא השתתפותו הפעילה של התובע. התובע טען כי חישוב ההוצאות שערך הנתבע קיפח אותו, וכי קמה לו זכות לקבל חלק מהרווחים גם עבור שני פרויקטים שבהם לא עבד בפועל , שכן היה שותף לתכנון הראשוני הנוגע להם.

3.הנתבע טען כי חישוב ההוצאות שערך הינו מדויק, ואם קיימת טעות, הרי שבסיכום כולל, הטעות היא לטובת התובע, ולא לחובתו.

4.נשמעו עדויות רק מטעם הצדדים עצמם. אף אחד מהצדדים לא זימן עדים נוספים מטעמו. מאחר שהצדדים הם כמובן בעלי עניין בתוצאה, הרי שלא ניתן לבסס הכרעה רק על בסיס אמירה של צד זה או אחר, לא כל שכן, על סברה או הערכה. לפיכך, יש להגיע לממצאים ומסקנות על בסיס המסמכים הקיימים ובמקרה של גרסאות שקולות, הפסיקה תהיה לפי נטל ההוכחה.

5.התובע צירף לתצהירו המשלים את חישובי ההכנסות וההוצאות, כפי שהכין ומסר לו הנתבע (הכל לפני מע"מ):

באתר בבאר שבע, הכנסות של 99,000 ₪, והוצאות של 78,750 ₪ (נספח ב-1, להלן: דו"ח ב"ש). הרווח הוא סכום של 20,250 ₪ והתובע זכאי למחצית – סך של 10,125 ₪;

באתר בראשון לציון, הכנסות בסך של 165,000 ₪, הוצאות בסך של 124,950 ₪ (נספח ב-2, להלן: דו"ח ראשל"צ). הרווח עומד על סך של 40,050 ₪ וחלקו של התובע הינו סך של 20,025 ₪. באותו פרויקט רשם הנתבע כי יש לתובע בנוסף, זכות בסך של 7,000 ₪ "עבור קובי";

באתר בדימונה, הכנסות בסך של 146,000 ₪, הוצאות בסך של 105,400 ₪ (נספח ב-3, להלן: דו"ח דימונה). הרווח מסתכם בסך של 40,600 ₪, וחלקו של התובע הינו סך של 20,300 ש"ח;

באתר עין ורד, נרשם רק הסכום לו זכאי התובע, סכום (עגול) של 20,000 ₪ (נספח ב-4, להלן: דו"ח עין ורד).

דיון והכרעה

6.אקדים ואומר כי מצאתי לקבל את התביעה בחלקה בלבד, ורק בנוגע לאותם פרויקטים בהם התובע השתתף בביצועם. לא הוכח כי התובע זכאי לרווח כלשהו בגין אותם פרויקטים שבהם לא השתתף בביצוע, שכן לא הוכיח איזה חלק, אם בכלל, נטל בביצוע התכנון, בייזום או בקשר עם המזמינים, שהבשיל בהמשך הדרך להזמנת עבודה.

7.מנגד, לא ניתן לבסס קביעות עובדתיות על בסיס טענות הנתבע, שכן מהימנותו נפגעה באופן ממשי, בשל אלה:

ראשית, על בסיס החישוב שערך הנתבע כפי שמופיע בדו"חות ההוצאות, שילם הנתבע לתובע (כפי שנטען בסעיף 21 לתצהירו) סכום של 75,000 ₪, בצירוף מע"מ. הנתבע צירף לתצהירו חשבוניות מס שקיבל התובע, כנספח ב' ואלו מסתכמות בסך של 75,600 ₪ כולל מע"מ, ובהפחתת מע"מ, סך של 65,248 ₪. שני נתונים אלה אינם מתיישבים זה עם זה.

עוד טען הנתבע בסעיף 9 לתצהירו כי "אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע קיבל לידיו סך של 70,600 ₪, כהתחשבנות עבור סיום פרויקטים לבניית 4 גגות", כאשר סכום זה תואם את החישוב הכולל שרשם הנתבע בדו"ח עין ורד. לנוכח פערים אלה וריבוי הגרסאות, ובשים לב לחשבוניות שצירף הנתבע לתצהירו, דעתי היא כי לא ניתן לקבל את הנתונים המספריים הנטענים על ידי הנתבע כמייצגים את המצב לאשורו.

שנית, מצאתי קושי לקבל את עמדת הנתבע, באשר להוצאות שהוצאו בפרויקט, שכן בחינת חישוב ההוצאות בנספחים ב' לתצהירו המשלים של התובע, מעלים כי ניתנו מספרים עגולים, בלא פירוט או אסמכתאות. ב"כ הנתבע הלין על כך שהתובע לא מצא לנכון להביא עדויות וראיות לתמוך בטענותיו, אולם משהנתבע בחר להתגונן ולטעון כי הוצאו על ידו ההוצאות כפי שפורטו בחישובים שערך, הרי שיכול היה להוכיח את ההוצאות באופן הפשוט ביותר. לא נטען כי היתה מניעה מצד הנתבע לצרף לתצהירו את המסמכים המפרטים והמבססים אותן הוצאות, שכן יש להניח שאלה נמצאים בידיו ושימשו אותו גם בדו"חות הכספיים שהכין והגיש כחוק. המסקנה היא לפיכך, כי הנתבע יכול היה להגיש את המסמכים שבידיו, גם אם התובע לא עתר לסעד של מתן חשבונות, ככל שסבר כי יש באותם מסמכים וראיות כדי לתמוך בטענותיו.

הלכה היא, כי "ככלל, איהעדתעדרלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ע"א 641/87, זאב קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 [1990]), וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" (ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 [1990]).

שלישית, הנתבע טען (בסעיף 22 לתצהירו) כי התקשה לקבל חשבוניות מס מהתובע בגין התשלומים ששילם. קשה לקבל כי איש עסקים המחויב בדיווח לרשויות המס, ישלם סכומים שלא ניתנו לגבי החשבוניות ולא יוכל לנכותם כהוצאה. מעבר לכך, בהמשך סעיף 22 לתצהיר הנתבע, טען לגבי התשלומים ששילם לתובע כי "הסכומים כאמור ניתנו מבלי לבצע חישובים מדוקדקים – תוך שאני מבקש להיות רחב לב". אמירה זו תמוהה בלשון המעטה, במיוחד כאשר היא באה מפי איש עסקים, המנהל ספרי הנהלת חשבונות, מדווח על הכנסות והוצאות וחייב להציג אסמכתאות ראויות בדו"חות הכספיים המוגשים לרשויות המס. הנתבע לכאורה, ערך חישובים מפורטים במסמכי ההוצאות וככל שבחר לנקוב בסכומים שגויים, לא מבוססים, או על בסיס הערכה בלבד, הרי שהערכות אלה מחייבות אותו כעת.