ת"א 19975-09-13 אמבר מכון תערובת ואח' נ' ישי

לפניי בקשה שהגישו אמבר מכון תערובת אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: "אמבר") ויפה – הוד (להלן: "יפה-הוד") אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, התובעות בת.א. 19975-09-13 בע"מ (שתיהן יחד: "המבקשות"), נגד דניאל שי הנתבע בת.א. 19975-09-13 (להלן: "המשיב") להיפוך נטל השכנוע והבאת הראיה בהתאם לתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א"), מהטעם שכל טענות ההגנה שהעלה המשיב בכתב הגנתו הן בבחינת "הודאה והדחה".

התביעה והצדדים לה

1. עסקינן בתביעה כספית על סך 1,916,065 ₪ שהגישו המבקשות נגד המשיב, לתשלום חוב נטען, בגין רכישת תערובת מזון לעופות שרכש המשיב מאמבר, ורכישת הודנים מיפה-הוד, וכן בגין הלוואות שהעמידה התובעת 1 לנתבע לצורך פירעון חובו השוטף. לטענתן, עיון בכתב ההגנה שהוגש מטעם המשיב מעלה, כי אין בו כל הכחשה של העובדות המהותיות המקימות את עילת התביעה. המשיב לא הכחיש את ההתקשרות עם המבקשות, לא הכחיש את הרכישות הנטענות, לא הכחיש את הכמויות והמחירים הנטענים ואף לא הכחיש את לקיחת ההלוואות ולא את עצם קיומו של החוב וגובהו. פרשת ההגנה מטעם המשיב הסתכמה לטענת המבקשות בטענה, כי הגם שהחוב אינו מוכחש, הרי שבשל עובדות נוספות שהעלה בכתב ההגנה, הוא אינו חייב בתשלום החוב למבקשות, ובעניין זה אף הגיש תביעה נפרדת נגדן, אשר הדיון בה אוחד במסגרת התיק כאן.

    

   לאור האמור טענו המבקשות, כי מאחר שכתב ההגנה מטעם המשיב נסמך על טענת "הודאה והדחה", מתבקש בית המשפט להורות על העברת נטל השכנוע בתביעה לשכמו של המשיב והיפוך נטל הבאת הראיות.

    

2. המשיב התנגד לבקשה וטען, כי הטענות שהעלה בכתב ההגנה אינן בבחינת "הודאה והדחה", ואין בהן כדי להפוך את נטל השכנוע, לטענתו "הודאה והדחה" חלה במקרים בהם הנתבע מודה בכל עילות החיוב אולם מעלה טענות בגינן הוא פטור מתשלום, ונסיבות אלה אינן מתקיימות. לטענת המשיב, הוא אמנם אינו מכחיש כי רכש מאמבר מזון עופות, וכי חתם עמה על הסכם לפריסת הלוואה, ואולם טען, כי הוא כופר בחוב, ולמצער בגובה החוב, באופן חישוב החוב הנטען ובנסיבות שהובילו להסכם פריסת החוב, ועל כן לטענתו די בכך שאחת העובדות המקימות את עילת התביעה הוכחשה על ידו, כדי שבית המשפט לא ייעתר לבקשה.

    

   המשיב הפנה בתגובתו לסעיפים שונים בכתב ההגנה, מהם למדים לטענתו, כי בכתב ההגנה הכחיש את החוב הנטען והכחיש את גובה החוב, וטען לגביו, כי הוא מנופח ונוצר על ידי ריביות נשך מופרזות. לטענתו, הסכמי ההלוואה נשוא כתב התביעה היו הלכה למעשה הסדרי מימון של המבקשות, על מנת שיוכל לרכוש מהן סחורה ולהמשיך בפעילות העסקית איתן, והעלה טענה בדבר הפרת ההסכמים עמו על ידי המבקשות, הפרות אשר לטענתו הן שגרמו נזקים חמורים למשקו עד כדי קריסת עסקו, והן שגרמו ליצירת החוב הנתבע, ועל כן לשיטתו הוא אינו חייב בכל תשלום למבקשות.

    

   לאור האמור טען המשיב, כי אין לסטות במקרה זה מהכלל הרגיל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", ואין להפוך את נטל הבאת הראיה, ועל המבקשות לפתוח ולהביא את ראיותיהן להוכחת העובדות שנטענו בכתב התביעה, ונטל השכנוע מוטל על כתפיהן, להוכיח את החוב, כיצד נוצר, מה גובהו, מה שולם על ידי המשיב, ולהראות כי התנהלותן אינה מזכה את המשיב בתשלום.

    

   דיון והכרעה