ת"א 19956-08 ס' ק' ל' ח' ו' נ' מדינת ישראל-מש' הביטחון

מבוא

1. התובעת, ילידת 17.11.1969, אמו של הקטין המנוח ח' א' שהיה בן 9 ימים במועד פטירתו (להלן: "התינוק המנוח") המתגוררת ב****** שב*** שכם, נפגעה לטענתה באירוע שאירע ביום 12.11.06 בעת שעוכבה במחסום של צה"ל אשר הוצב בכפר אלבידאן.

2. בכתב התביעה פורט שהתובעת הייתה בדרכה לבית החולים בשכם בשל מצב בריאותי קשה של התינוק המנוח. נטען כי החיילים המוצבים במחסום לא אפשרו לרכב שבו נסעה התובעת לעבור, ורק לאחר התנהגות אלימה מצד החיילים כלפי הנהג שהסיע את התובעת והתערבותו של קצין, התאפשר מעברם של התובעת והתינוק המנוח. נטען כי התינוק המנוח נפטר בהגיעה של התובעת לבית החולים.

3. אקדים ואציין כבר עתה כי אין בפי התובעת טענה על כך שהתינוק המנוח נפטר בשל העיכוב במחסום צה"ל. ליתר דיוק, וכפי שפורט בסעיף 48 לסיכומיה של התובעת, התובעת מאמינה בכל ליבה בכך שהתינוק המנוח נפטר כתוצאה מהתנהגותם של חיילי צה"ל במחסום, ואולם היא ציינה בהגינותה בסיכומיה כי לאחר התייעצות עם מומחה בעל שיעור קומה, אין אפשרות להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפטירה המצערת של התינוק המנוח לבין האירוע נושא התביעה. (ארחיב ואדגיש כי על פי הראיות שהובאו בפני לא היה התינוק המנוח בריא עוד בלידתו, ופרטי הבעיות הרפואיות שמהן סבל לא הוכחו בפני. לפי הראיות שהובאו בפני חרף מצבו של התינוק המנוח ביום האירוע לא הוזעק אמבולנס לפינויו לבית החולים בשכם. זאת ועוד, על פי תיאורה של התובעת בהגיעה לבית החולים הראשון בשכם סירבו לקבלו, והיא הופנתה לבית חולים אחר. הפטירה המצערת הייתה בשעות הערב של אותו היום). בהעדר טענה לקשר סיבתי בין הפטירה לבין האירוע, התביעה הינה אפוא בשל הנזקים שנגרמו לתובעת גופה בעקבות האירוע.

4. מר ס' א' ב', (להלן: "ב'"), הנהג אשר הסיע את התובעת לבית החולים, הגיש אף הוא תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעטיו של האירוע במחסום (ת"א 18636/08). ביום 17.3.10 הוגשה בקשה לאיחוד הדיון בשתי התובענות וביום 20.5.10 אוחד הדיון כמבוקש. ביום 28.4.13 נמחקה תביעת ב' מחמת חוסר מעש. ב' אף לא התייצב להעיד בפני בתיק תובענה זה. לטענת התובעת, בעקבות האירוע התדרדר מצבו הנפשי של ב', הוא רצח את אשתו ומאז הוא מאושפז בבית הכלא של הרשות הפלסטינית.

5. תמצית טענות התובעת היא שיש במעשיהם של שלוחי הנתבעת משום עוולת תקיפה, עוולת כליאת שווא ועוולת רשלנות. התובעת טענה כי היא הייתה חלק מהאירוע ועל כן היא אינה ניזוקה משנית אלא ניזוקה ראשית.

6. התובעת הוסיפה כי הנתבעת התרשלה בחקירת האירוע, ואף שכל הגורמים האפשריים דווחו על האירוע באופן מידי, לא בדקה הנתבעת מיהם הגורמים הנכונים שהיו מעורבים באירוע. נטען כי העדים שהעידו מטעם הנתבעת אינם העדים הרלוונטיים למחלוקת נושא תיק זה, וכי אי העדתם של החיילים הרלוונטיים פועלת לחובת הנתבעת.

7. הנתבעת טענה מנגד כי האירוע המתואר על ידי התובעת כלל לא אירע, וכי בכול מקרה, גם לשיטת התובעת, התובעת היא ניזוקה משנית, והתנאים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון דהאן, פד"י מ"ד (3) 397 (להלן: "הלכת אלסוחה") אינם מתקיימים בענייננו. בנסיבות האמורות לא זכאית התובעת לפיצוי כלשהו. עוד טענה הנתבעת כי במקרה זה מתקיים סעיף 64(1) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). לטענתה התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת תביעה, ולפי סעיף 5א(4) לחוק הנזיקים האזרחיים, תשס"ב-2002 (להלן : "חוק הנזיקים האזרחיים") הוראות סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין אינן חלות בתובענה נגד המדינה ושלוחיה באזור (ובית המשפט רשאי להחילן רק אם הדבר מוצדק בעיניו). עוד טענה כי התובעת נמנעה מלהעיד את גיסתה – רבעאה שנכחה באירוע ויש לזקוף זאת לחובתה.

8. הצדדים חלוקים אפוא ביניהם בשאלת נסיבות האירוע, בשאלת האחריות, בהערכת הנזק שנגרם בעקבות האירוע, וכן בדבר הפיצוי הראוי.

   נסיבות האירוע

   ראיות התובעת