ת"א 19906-11-14 אלביט הדמיה בע"מ נ' וארקוד בע"מ ואח'

רקע כללי בתמצית

1.לפני בקשת התובעת להורות כי בעניין התובענה דנן, חל כלל "הודאה והדחה" (ר' גם סעיפים 4 ו-6 לכתב התשובה).

2.בדיון שהתקיים ביום 9.6.15 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, לפיה יעשה ניסיון גישור בתיק. בהחלטתי מתום הדיון ניתן תוקף של החלטה להסכמה זו . באשר לטענת התובעת לעיל, נקבע כי ככל שהליך הגישור לא יסתיים בהצלחה, תתבקש עמדת הנתבעים.

3.לפי שהליך הגישור לא צלח, הגישו הנתבעים תגובתם לטענה ביום 7.12.15. לטענת הנתבעים, בקצירת האומר, הרי שגם אם בית המשפט יקבע כי טענות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") מהוות טענות של "הודאה והדחה", הרי שלאור ריבוי הנתבעים אין להעביר לנתבעת 1 את נטל הבאת הראיות (ר' סעיף 14 לכתב תשובת התובעת). מכאן שטענת ההודאה וההדחה אינה מתייחסת לנתבעים 2-4 (ר' בהרחבה סעיפים 1-6 לתגובה).

4.עוד טוענים הנתבעים, כי אף בעניינה של הנתבעת לא מתקיים החריג של הודאה והדחה, באשר תנאי בסיסי לקיומו הינו כי הנתבעת תודה בכל העובדות שטען להן התובע אשר מקימות את עילת התביעה. הנתבעת טוענת כי בכתב התביעה טענה התובעת, כי היא הלוותה לנתבעת כספים אשר נכון לשנת 2014 הסתכמו בסך של 839,000 דולר (סעיף 21 לכ"ת), כי הנתבעת לא פרעה את ההלוואות (סעיפים 30-32 לכ"ת) וכי סעיף הוויתור שנחתם במסגרת הלוואת הגישור מיום 8.12.11 בין הנתבעת לבין בעלי מניותיה, לרבות התובעת וחברת אדלסברג לא חל על ההלוואות (סעיף 33 לכ"ת).

לפיכך טוענת הנתבעת כי לטענת התובעת, על הנתבעת לפרוע את ההלוואות חרף קיומו של סעיף הוויתור. טענה זו הינה חלק מהטענות העובדתיות המקימות את עילת התביעה ועליה חולקת הנתבעת מכל וכל, ומשכך תנאי בסיסי לקיום חריג ההודאה וההדחה אינו מתקיים בענייננו (ר' סעיפים 7-14 לתגובה).

5.עוד טוענים הנתבעים כי הפעלת החריג לעיל אינה מוצדקת בענייננו, לפי שלתובעת יש "מה להוכיח" בתביעתה. על התובעת יהא להוכיח את טענתה כי סעיף הוויתור לא חל על ההלוואות כדי שתהיה זכאית לסעד של החזר ההלוואות. לטענת הנתבעים, התובעת נדרשת להתמודד עם טענה פרטנית מסוימת, לפיה סעיף הוויתור לא חל על ההלוואות (ר' סעיפים 15-24 לתגובה).

6.התובעת בתשובתה מיום 6.1.16 טוענת, בין היתר, כי הנתבעים אינם חולקים כלל על העובדה והיא שהתובעת הלוותה לנתבעת במהלך השנים 2012-2014 סך קרן של כ-839,000 דולר. לטענתה, העובדה כי בהגינותה היא ציינה טרם הגשת התביעה כי הנתבעים העלו את טענת הוויתור, אינה הופכת את נטלי הראייה. לשיטת התובעת במקרה דנן, הנתבעים מודים בפה מלא בנטילת ההלוואות, אינם כופרים בכך שעל הנתבעת להשיבן ובפיהם טענה שסעיף ויתור היסטורי צפה פני הלוואות עתידיות שכלל עוד לא נולדו והוא חל גם עליהן.

בהתייחס לטענת הנתבעים כי כלפי הנתבעים 2-4 עילת התביעה אינה זהה לעילה כנגד הנתבעת, טוענת התובעת כי עניין זה מחזיר אותנו לשאלת סדר הבאת הראיות, שהוא משני כאמור לשאלת נטל השכנוע. לאור כך, מותירה התובעת לשיקול דעת בית המשפט את סוגיית סדר הבאת הראיות, אולם היא עומדת על כך שהנטל להוכיח את קיומו של "ויתור" על החזר ההלוואות מושא התביעה הינו על הנתבעת 1 בלבד.