ת"א 19889-06-12 סעדה נ' קל וחומר לבניה ולשווק 1985 בע"מ

1.אלי סעדה, קבלן, היה לקוח קבוע בחנות חומרי בנייה "קל וחומר" של הנתבעת בקצרין (להלן ייקרא התאגיד: "קל וחומר"). ביום 26.4.2010, בעת שניסה למשוך רשת ברזל מערמת רשתות ברזל של "קל וחומר" אשר היתה מושענת בעמידה על קיר במגרש הסמוך לחנות בו אוחסנה סחורה (להלן: מגרש ההעמסה), הערמה וזו שלידה נמשכו מהקיר ונפלו על הארץ, כך שמר סעדה נלכד תחת כ-300 ק"ג רשתות ברזל. מר סעדה היה לכוד כך במשך דקות ארוכות, ונטען כי נשבר אגנו, הוא אושפז ונדרש לשיקום בבית לוינשטיין והוכר כבעל נכות צמיתה מעל 50% בידי המוסד לביטוח הלאומי. לאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, מר סעדה הגיש תביעה זו נגד "קל וחומר" בגין רשלנות. מר סעדה טוען כי הוא קנה את הרשת בקופת החנות ואמר לעובדי החנות כי הוא נוסע לקחת אותה לבד. "קל וחומר" טוענת כי מר סעדה לא שילם עבור הרשת וחתך את השרשרת אשר חיברה את הרשתות, והתאונה אירעה עת ניסה לגנוב את הרשת.

2.השאלה אם מר סעדה שילם על הרשת היא שאלה מרכזית בענייננו. "זהותו של הניזוק כעבריין, והשפעתה של אחריותו על המזיק בנזיקין, הינה שאלה סבוכה בדיני הנזיקין" (אהרון ברק "הסדר חקיקתי לאחריות התופס מקרקעין" משפטים ב (תש"ל-תשל"א) 129, 147). סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מקים חיסיון לבעל מקרקעין בתביעה בגין מצבם של המקרקעין, תחזקותם או תיקונם, אלא אם התובע מוכיח שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה. בענייננו, אין מחלוקת כי המגרש בו עמדו הרשתות לא היה בבעלותה או בחזקתה של "קל וחומר", אלא – "קל וחומר" הורשתה להניח בו סחורה. לכן, אם מר סעדה נפגע תוך כדי ניסיון לגנוב, הוא לא עשה זאת אגב הסגת גבול במקרקעין כלפי "קל וחומר", וסעיף 37 המעניק בתנאים הנזכרים חסינות לבעל מקרקעין או תופסם אינו חל על ענייננו (לכן גם אין צורך לדון בשאלה האם תביעה בגין פגיעה על ידי ערמת רשתות ברזל גם אם היתה מעוגנת לקיר, היא תביעה בגין מצבם של מקרקעין, תחזוקתם ותיקונם). סוגיית הניזוק-העבריין התפתחה בעיקר בסוגיית הסגת הגבול, ואין בישראל הסדרה חקיקתית כללית יותר של הניזוק העבריין בפקודת הנזיקין ("השפעת זהותו של הניזוק העבריין על זכותו בנזיקין אינה מיוחדת לסוגיית התופס במקרקעין או לעוולת הרשלנות. זוהי סוגיה כללית בתחום דיני הנזיקין. בהעדר שיקולים מיוחדים לאחריות התופס במקרקעין, אין כל הצדקה לטפל בנפרד בסוגיה זו" (ברק, ע' 148).

3.כאמור, מדובר בסוגיה סבוכה. יש הסוברים כי לכלל "מעילה בת עוולה אינה צומחת תביעה" יש מקום בדיני הנזיקין (ברק, ע' 148). אחרים גורסים כי אין מקום להחלת הכלל בדיני הנזיקין, בין היתר כי מטרת דיני הנזיקין אינה הענשת הניזוק; כי דינים אלה אינם מעניקים יתרון לניזוק אלא מחזירים המצב לקדמותו, וכי הכלל מצמצם גמישות בתחום בו רצויה הגמישות. "יחד עם זאת" כותב ברק, "יהיו בוודאי מקרים בהם גם בעלי השקפה זו יסברו כי אין זה רצוי להעניק לניזוק-עבריין תרופה בנזיקין. המקרה השכיח הוא זה של גנב הניזוק בשל לקוי במבנה בו הוא מבצע גניבה" (שם, ע' 147). אפילו עניין זה אינו פשוט, שכן בפסיקת בית המשפט העליון כבר הובעה הדעה כי אף אם מדובר בפורץ, החלת הכלל "מעילה בת עוולה אינה צומחת תביעה" אינה אוטומטית (ע"א 11172/05 אלון נ' חדד, פס' 9-11 (21.10.2009); ראו גם ת"א (מחוזי ת"א) 32026-02-11 אבו מאדי נ' מדינת ישראל, פס' 24 (28.7.2014), בו קבעה כבוד השופטת ד' גנות כי המדינה לא התרשלה כלפי אדם שניזוק תוך כדי גניבת מתכות משטח אש, אך גם אם היתה מתרשלת "קרוב לוודאי שהייתי דוחה את התובענה על סמך הכלל 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה'"). ברק מצביע על גישות המבקשות לצמצם את תחולת הכלל בדיני הנזיקין: גישה המבחינה בין קשר סיבתי טיפוסי לבין קשר סיבתי מקרי, כאשר רק הראשון מספיק לתחולת הדוקטרינה; גישה המבקשת לתחום את תחולת הדוקטרינה בהתאם למידת הפליליות וחוסר המוסריות שבהתנהגות הניזוק; וגישה המבקשת לתחום את תחולת הדוקטרינה בהתאם לכוונת התחיקה הפלילית הרלוונטית (שם, ע' 148). ככל שהכלל "מעילה בת עוולה אינה צומחת תביעה" אינו מופעל, מתעוררת שאלת הצפיות בקשר לעבריין. במאמר הנזכר קובע ברק כי התשובה לטענה לפיה לעולם צפויה הגעתו של גנב היא "ברורה מאליה", והיא נמצאת בשיקולי מדיניות משפטית במסגרת חובת הזהירות המושגית (שם, ע' 133; ראו לענין זה אז' (מחוזי נצ') 37/89 קריידל נ' תעמל מזרע – שותפות מוגבלת, פס' 10 (3.12.1992) בו נקבע כי "... לא יעלה על הדעת שתעמל תהא חבה חובת זהירות כלפי גנב שהיה נוהג במלגזה...").

4.הגעתי למסקנה שאינני נדרש לקבוע מסמרות בדיני הניזוק-העבריין. למרות שהתעוררו שאלות בענין, מר סעדה הטה את מאזן ההסתברויות לטובתו בשאלה האם הוא שילם עבור רשת הברזל בקופה לפני התאונה.

5.אומר תחילה, ללא כחל וסרק, כי מר סעדה אינו מקפיד להעיד רק אמת. הדיון בתיק זה פוצל בין שאלת האחריות לבין שאלת הנזק, אך הנתבעת חקרה את מר סעדה גם בענין הנזק על מנת לערער את מהימנותו. בסעיף 31 לשאלון שנמסר למר סעדה הוא נשאל "האם נכון כי הינך מבצע או מסוגל לבצע את כל העבודות אותן ביצעת לפני אירוע התאונה..."? הוא הצהיר בתצהיר תשובה לשאלון:

"לא נכון. אינני מסוגל לעבוד כלל מאז התאונה. כל חיי עבדתי בעבודות פיזיות מאמצות המצריכות, בין היתר, שימוש מלא ברגליים, הליכה מרובה ועמידה במהלך מרבית שעות היום. עקב פגיעותיי מהתאונה אני מתקשה מאוד לבצע פעולות יומיומיות בסיסיות לא כל שכן עבודה פיזית ומאמצת כפי שביצעתי עובר לתאונה".

בחקירה נגדית אישר מר סעדה כי הוא עובד בחנות של בנו וכי הוא "מוציא צעצועים ששוקלים פחות מ-400 גרם ומטריות ועגלות" (פרוטוקול 5.11.2014 ע' 23 ש' 11). הנתבעת הקרינה בדיון סרטונים שהקליט חוקר, בהם נראה מר סעדה עובד בחנות ומזיז ציוד שאמנם עומד על גלגלים אך מצריך הפעלת כוח משמעותי להזזה, כגון מקרר משקאות קלים וכספומט נייד. מר סעדה הכחיש כי הוא נמצא בחנות במשך 12 שעות ביום וטען כי בשלושה ימים בשבוע הוא לומד חצי יום (שם, ש'-21-28); הוא העיד כי הוא לומד בימים א' ג' ו-ה' בחיפה מהשעה 16:00 עד 19:00, אך בסרט רואים אותו ביום ה' בחנות שבקצרין במשך כל היום לרבות בשעה 19:51 (ע' 24 ש' 22-31).

6.למרות כל זאת, בענין התשלום בגין הרשת, הטה מר סעדה את מאזן ההסתברויות. מר סעדה טוען כי העביר כסף מזומן לעובד בחנות בשם רונן. "קל וחומר" הגישה סרט ממצלמות האבטחה בחנות בו נראה מר סעדה ניגש לקופה. לטענת "קל וחומר" לא רואים בסרט את מר סעדה מעביר כסף; עוד טוענת היא כי רונן הוא העובד שבקופה ורואים בסרט שרונן היה עסוק עם לקוח אחר. מר סעדה העיד:

ש.אני אומרת לך בסרט רואים שרונן מתעסק עם לקוח אחר ובכלל לא היה איתך. היית מאחורה והתעסקת עם הכיס והסתכלת קצת ימינה ושמאלה ורונן לא התעסק איתך רק עם הלקוח בחולצה השחורה.