ת"א 19736-08-15 קרפל נ' דר מוטורס בע"מ ואח'

כל שנותר בהליך זה הוא להכריע בשאלת ההוצאות.

המבקש ביקש את ביקש והמשיבות הגישו תגובתן.

כבר עתה אציין שהטענות בדבר "כדאיות העסקה" מצד המשיבה 1 או טענות המבקש ביחס לרכב ולכך שנרשם כיד 01 אינן רלבנטיות לסעד שבבקשה שהוגשה כסעד דחוף ואין מקום לדון בהן בהליך כאן (ולטעמי מבלי שהדבר יהווה השתק כלשהו, אין מקום לדון בהן כלל נוכח ההסכם ונסיבות נוספות).

ההליך כאן הוגש משום שהמשיבה 1 לא עמדה בהתחייבותה להעביר בעלות ברכב תוך 96 שעות ממסירתו לחזקת המבקש ואין כלל חולק כי העברת הבעלות נעשתה באיחור של כשבועיים.

הסכם הוא הסכם ומה שיש בנמצא הוא ההסכם. איש לא כפה על המשיבה 1 לרשום לא פעם אחת אלא פעמיים על פני ההסכם שהיא מתחייבת להעביר בעלות תוך 96 שעות.

לא מתחייבים על מה שלא ניתן לקיים ואין בפני ראיות על נסיבות מיוחדות במינן שיצרו מניעה או סיכול קיום תניית ההסכם.

יאמר מיד, אם היה נגרם איחור של יום או יומיים או אפילו שלושה והיה ברור כי התגלה קושי אובייקטיבי בהעברת הבעלות, היה ניתן הסעד אך לא הייתי פוסק הוצאות אלא שלא זה המקרה כאן.

כתוצאה מהפרת ההתחייבות המפורשת בהסכם נפתח הליך זה ויש לפצות את התובע תשלום הוצאות סבירות ומתונות.

אשר למשיבה 2, גם אם ברור מדוע צורפה להליך (שכן היא הבעלים הרשום של הרכב) לא ברור מהיכן ההתעקשות לחייבה בהוצאות. המשיבה 2 לא התקשרה עם המבקש, המשיבה 2 לא התחייבה כלפי המבקש לא בכלל ולא להעביר בעלות תוך 96 שעות בפרט.

גם שליחות לא הוכחה שכן על פניו למשיבה 1 אינטרס עצמאי בעסקה ואין זה סוד כי רכבי "ליסינג" שנרכשים ע"י חברות שונות בכמויות גדולות ובמחירים שהצרכן הפרטי יכול רק לחלום עליהם נמכרים אח"כ באמצעות מתווכים/מגרשים/סוכנויות/אתרי אינטרנט וכיו"ב וכל אחד גוזר את רווחיו ומקדם את האינטרסים שלו (הדבר נכון גם לגבי הלקוח הפרטי הרוכש רכב חדש במחיר נמוך מזה של היבואן או לחילופין מצליח להיפטר מרכבו הישן בעסקת טרייד אין בתנאים עדיפים מאלו שהיה מקבל אצל היבואן).