ת"א 19699-07 מנסור נ' משטרת ישראל

לפניי בקשה לשומת הוצאות משפט בקשר עם פסק הדין, שניתן ע"י כב' השופטת לפין-הראל ביום 7/4/13, ואושר בע"א (מחוזי חיפה) 11006-05-13 וע"א 29925-05-13 ביום 7/5/14.

בפסק הדין חייבה כב' השופטת לפין-הראל את הנתבעת לשלם לתובע 100,000 ₪ בגין עוגמת הנפש ואי קיום הליך ראוי בקשר עם פיטוריו. סכום התביעה, שהוגשה היה 2,374,569 ₪, והוא הופחת בשל קביעת כב' השופטת כי התנהלות התובע בפרשה "מהווה אשם תורם נכבד עד כדי פטור הנתבעת ממרבית הפיצויים" (עמ' 25 למטה בפסק הדין).

התובע עתר לחייב את הנתבעת בהוצאותיו כדלהלן:

אגרה, מחצית ראשונה בסך 14,078 ₪, מחצית שניה בסך 14,665 ₪, אגרה בערעור על החלטה בעניין פטור מאגרה בסך 553 ₪, אגרה בערעור על החלטה בעניין פסק דין בהעדר הגנה בסך 763 ₪, צילומים במשרד ב"כ המשיבה בסך 203 ₪ וצילומים, דיוור, טלפונים ופקסימיליה ע"י בא כחו בסך מוערך של 1,000 ₪. צורפו קבלות, למעט לגבי הסעיף האחרון.

כמו כן עתר התובע לחייב את הנתבעת בשכ"ט עורך דינו בשיעור 50% מכל סכום שיקבל התובע מהנתבעת. צורף הסכם שכר טרחה.

הנתבעת בתגובתה טענה כי בהתחשב בסכום, שנפסק לתובע לעומת הסכום שתבע, אין הצדקה לפסוק לו הוצאות משפט ולמצער להביא להפחתה ניכרת שלהן.

לעניין הוצאות הערעורים, טוענת המשיבה כי מדובר בהליכים, שננקטו ע"י המבקש ונדחו, ואין לחייב בהוצאות בגינם.

המבקש הגיש תגובה לתגובה, ובה ציין כי בכוונתו לערער על פסק דין, דבר שאינו רלוונטי עוד, וכי התובע נאלץ לשאת בהוצאות המשפט בשל התנהלות הנתבעת, וכי אי פסיקת הוצאות תעקר את פסק הדין בסכום הזעום ממשמעות, שכן לאור שכר הטרחה, שישולם לבא כח התובע, לא יוותר בידו כל סכום משמעותי.

לאחר שהתיק הוחזר לטיפולי, ופסק הדין נשאר בעינו, אני דוחה את בקשת הנתבעת שלא לחייבה בהוצאות ושכ"ט עו"ד כלל, וזאת לאור קביעת כב' השופטת לפין-הראל כי הוצאות ושכ"ט ייפסקו פי שיקול דעת הרשם. שלילת ההוצאות היתה יכולה להעשות בסמכות השופטת, שנתנה את פסק הדין בלבד, וחורגת מגדר סמכות הרשם.