בפני תביעה כספית ע"ס 400,000 ₪.
תביעה זו עוסקת בהוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות, כאשר לטענת התובע, כינתה אותו הנתבעת סרבן גט תוך הפעלת לחץ חברתי רב כנגדו ופגעה בפרטיותו בחשיפת הליכי הגירושין שלו מאשתו דאז, בפומבי.
פרשת התביעה
בזמנים הרלוונטיים לתביעה התובע התגורר בישוב קדומים (להלן – "הישוב") והיה נשוי לגב' נ.פ. (להלן – "נ'"), ממנה התגרש בביה"ד הרבני ביום 18.7.13 כאשר מנישואיהם נולדו להם 3 ילדים.
התובע ניהל עסק של "פיצרייה" (להלן – "הפיצרייה") אשר היה היחיד בישוב והיה מוכר עד אשר, לאחר שעזב את בית המגורים המשותף, פתחה נ', עסק פיצה מתחרה מתוך ביתם.
הנתבעת גם היא מתגוררת בישוב בסמיכות לבית התובע ונ', מיודדת עמה מאד ועובדת כתחקירנית בתכנית בערוץ הטלוויזיה.
הנתבעת, שביקשה לסייע לנ' בגירושיה מהתובע, הפיצה כנגדו פרסומים, באמצעי פרסום ומדיה שונים לתושבי האזור, הפצת עלונים לתיבות הדואר, התייצבה בפתח הפיצרייה כשבידיה מגשי פיצות וקראה ללקוחות שלא להיכנס לפיצרייה תוך שהיא מציעה להם פיצות מהמגשים שבידיה, ותוך הצגת התובע כסרבן גט.
התובע מבהיר כי הוא לא סרבן גט אלא הוא זה שפנה אל ביה"ד הרבני בתביעת הגירושין ואפילו נ' טוענת כי לולא תביעת הגירושין של התובע, לא היתה מתגרשת ממנו אלא חפצה בשלום בית.
התובע מציין כי כתוצאה ממעשי הנתבעת נאלץ למכור את הפיצרייה ולעזוב את הישוב.
לאחר שמערכת היחסים בין התובע לנ' עלו על שרטון הגיש תביעת גירושין אל ביה"ד הרבני והנתבעת החלה להפיץ לכלל תושבי הישוב כי התובע סרבן גט.
כמו כן הנתבעת הביאה את בעלה גבאי ביהכ"נ לסרב להעלות את התובע לתורה לרבות גם בשבת בר המצווה של בנו איתמר, תוך השפלתו וביזויו כסרבן גט אשר אינו זכאי לכבוד של עלייה לתורה.
הנתבעת פרסמה והפיצה עלון בתיבות הדואר של כל התושבים ושם נכתב:
"אנו תושבים ממצפה ישי מצרים על מניעת הגט לחברתנו נ' ומבקשים לפעול לקבלת הגט בהקדם ביצירת לחץ קהילתי. למותר לציין כי כל ניסיונות ההדברות על ידי אנשים שונים העלו סרק ועניין מתן הגט נדחה שוב ושוב.
חשוב לציין כי עמדת הרב פרבשטיין בנודן אותה ביקש להבהיר: "בנושא חלוקת הרכוש ושאר המחלוקות בין בני הזוג אין שום עניין לתושבים להתערב או להביע עניין לצד זה או אחר. בעניין הגט מדובר בנושא הלכתי טהור וחובתו של הבעל במקרה זה לשחרר את אשתו ואסור לו להשאירה כבת ערובה בידיו על מנת לייצר אמצעי לדיון בנושא הרכוש".
בכוונתנו לפעול בכל דרך חוקית והלכתית לנתינת הגט בהקדם האפשרי".
עוד נכתב בעלון זה:
"מן הראוי שהחברה תוקיע את סרבני הגט המתעללים בנשותיהם, כמו שמוקיעים פדופילים, גברים מכים ואנסים. סרבן גט גם צריך לדעת שהוא לא יכול לחיות חיים מלאים, שיהיה לו קשה להמשיך להיות מועסק, שמשפחתו לא תתמוך בו..".
(להלן – "העלון הראשון").
הנתבעת הפיצה עלון נוסף הדומה בתוכנו לעלון הראשון בו הוציאה את דיבתו של התובע רעה ופעלה בקרב הציבור על מנת להוקיע אותו להחרימו ולפגוע בעסקו (להלן – "העלון השני").
כמו כן הנתבעת הפיצה הודעת מייל ביום 15.3.13 בקבוצת המייל השכונתית:
"שלום
אודה לכם אם תוכלו לפרסם מייל חשוב בשכונתכם. זה באישורו של הרב פרבשטיין וניתן להתקשר אליו כדי לקבל פרטים נוספים
תודה רבה ושבת שלום
מיכל כהן מצפה ישי 054-********
בס"ד
פניה לתושבי קדומים והסביבה!
אנו תושבים ממצפה ישי מצרים על מניעת הגט לחברתנו נ' ומבקשים לפעול לקבלת הגט בהקדם ביצירת לחץ קהילתי. למותר לציין כי כל ניסיונות ההדברות על ידי אנשים שונים העלו סרק ועניין מתן הגט נדחה שוב ושוב.
חשוב לציין כי עמדת הרב פרבשטיין בנידון אותה ביקש להבהיר:
"בעניין הגט מדובר בנושא הלכתי טהור וחובתו של הבעל במקרה זה לשחרר את אשתו ואסור לו להשאירה כבת ערובה בידיו על מנת לייצר אמצעי לדיון בנושא הרכוש".
אנו מבקשים לפעול בכל דרך חוקית והלכתית לנתינת הגט בהקדם האפשרי!
חג הפסח לפנינו, חג חירותנו. בין הניקיונות ולימוד התורה על הלכות החג,
תזכרו שיש כאלה שעדיין מחכים לצאת לחירות...!!!
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרב פרבשטיין ולמיכל כהן ממצפה ישי 054-*******
חג שמח וכשר!".
(להלן – "הודעת המייל").
הנתבעת פעלה מבלי לדעת את העובדות הנכונות, מתוך כוונה ברורה לפגוע בשמו הטוב של התובע, הציגה אותו כסרבן גט המתעמר באשתו מעגנה ומתעלל בה, ולא בחלה בשום פעולה, עשתה יד אחת עם האשה והפיצה לשון הרע כנגדו, על מנת שהאשה תקבל את מבוקשה.
הנתבעת התייצבה בכניסה לפיצרייה מספר פעמים כשבידיה מגשי פיצה ופנתה ללקוחות התובע והציעה להם פיצה חינם וזאת על מנת למנוע מהם לרכוש פיצה בעסקו של התובע סרבן הגט (להלן – "הביקור בפיצרייה").
התובע טוען כי מעשי הנתבעת מהווים הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות וגרמו לו פרט לסבל הנפשי גם אבדן הכנסה. כמו כן הנתבעת חשפה את המחלוקות שבין התובע לנ' וילדיהם של בני הזוג נאלצו להתמודד עם שאלות כגון מדוע התובע אביהם מסרב לתת לאמם גט.
לאור מעשי הנתבעת, החרמתו של התובע בישוב, נשבר התובע ומכר את הפיצרייה וכן עזב את הישוב קדומים אל בית הוריו ביוקנעם.
במסגרת ההליכים בביה"ד הרבני נקבע כי הצדדים חייבים להתגרש וכשבוע לאחר מכן התגרשו בני הזוג.
התובע טוען כי הנתבעת פרסמה לשון הרע כנגדו תוך מטרה לפגוע בשמו הטוב וכן פגעה בפרטיותו מתוך כוונה לפגוע.
לחילופין התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בכך שלא בדקה את המצב המשפטי והביאה לתוצאות שנגרמו ממעשיה.
פרשת ההגנה
הנתבעת פותחת את כתב הגנתה בטענה כי מדובר בהליך שטוב היה לו לא היה נפתח, חסר עילה, תביעת סרק, מופרכת, קנטרנית וטורדנית אשר דינה להיות מסולקת על הסף. התובע פועל בשיטת "מצליח", יורה לכל הכוונים, טוען לעילות ללא ידיים ורגליים בניסיון "לדוג" ותו לא.
הנתבעת טוענת כי ניתן לייחס לה רק את הודעת המייל, אזרחות טובה שגילתה וניסיון לסייע לחברה במצוקה ע"י בעל שמשך מתן גט פעם אחר פעם והחזיקה כ"בת ערובה" על מנת לסייע לה לצאת לחירות.
הודעת המייל שיצאה מהנתבעת אינה מהווה לשון הרע.
המסמכים שצורפו לכתב התביעה כנספחים א ו- ב (העלון הראשון והעלון השני) לא הופצו ע"י הנתבעת.
הנתבעת מציינת עוד כי לא קראה לתובע מעולם סרבן גט (סע' 19(ב) לכתב ההגנה).
הנתבעת פעלה באופן לגיטימי בהבעת צער על המצב הקיים שבה חברתה לא מקבלת גט מזה כשנתיים וזאת באמצעות אמירת האמת בתום לב.
הליך ההוכחות
ההוכחות בתיק זה נשמעו על פני שתי ישיבות.
בישיבה מיום 11.5.17 שמעתי עדויות מר אוהד שוורץ, התובע, מר יעקב שלו, הגב' עדי צהלה, הרב לירון כהן והגב' נ.פ..
בישיבה מיום 28.5.17 שמעתי עדויות הגב' נילי תורג'מן והנתבעת.
דיון והכרעה
התובע טוען לארבעה מעשים המיוחסים לנתבעת בגינם תובע פיצוי בגין לשון הרע ובגין הפרת הפרטיות:
פרסום שני עלונים, פרסום הודעת דואר אלקטרוני ודברים בע"פ שנאמרו ע"י הנתבעת מחוץ לפיצרייה.
בשלב ראשון יש להוכיח את הפרסום עצמו ורק לאחר מכן יש לדון בכל פרסום, פרשנותו, משמעותו, האם קיימת הגנה כלשהי לפרסום ולבסוף בשאלת הפיצוי.
העלונים
הנתבעת מכחישה בכתב הגנתה כי היא פרסמה את העלונים. לכן נטל ההוכחה על ביצוע הפרסום מוטל על כתפי התובע.
התובע לא צירף כל הוכחה כי אכן הנתבעת היא זו שפרסמה את העלונים ומנסה להיבנות מתוכן העלונים הדומה ומכיל חלקים זהים לתוכן חלקי המופיע בהודעת המייל.
במהלך שמיעת העדויות עלה כי מדובר בקבוצת אנשים אשר עשתה לה מטרה לפעול בתובע ואף התקיימה פגישה בה ניסחו מספר מהנוכחים בה חלק מהרשום בעלונים (עדותה של הגב' נילי תורג'מן מיום 28.5.17 בעמ' 25 לפרוטוקול). בנסיבות כאלה, לא ראיתי כי עצם הופעת חלק מהתוכן שבעלונים, בתוך הודעת המייל שנשלח ע"י הנתבעת, כהוכחה ברף המתאים במאזן ההסתברויות לטענה כי הנתבעת עומדת מאחורי פרסום העלונים.
לפיכך אני דוחה את הטענה כי הנתבעת היא זו שפרסמה את העלונים.
הודעת המייל
הנתבעת מאשרת את משלוח הודעת המייל לתפוצה רחבת היקף בישוב קדומים (סע' 9 לכתב ההגנה, סע' 19 לתצהיר עדותה הראשית ועדות הנתבעת בביהמ"ש).
כך שעצם משלוח הודעת המייל ע"י הנתבעת - הוכח.
הביקור בפיצרייה
התובע טוען בסע' 5 ו- 21 לכתב התביעה כי הנתבעת, שביקשה לסייע לנ' בגירושיה ממנו, התייצבה בפתח הפיצרייה כשבידיה מגשי פיצות וקראה ללקוחות שלא להיכנס לפיצרייה תוך שהיא מציעה להם פיצות מהמגשים שבידיה, ותוך הצגת התובע כסרבן גט.
התובע מפרט התנהלות זו בסע' 24 לתצהיר עדותו הראשית:
"לא זו אף זו, הנתבעת לא הסתפקה בהוצאת לשון הרע כנ"ל, אלא אף התייצבה בכניסה לפיצרייה שלי מספר פעמים, כשבידה מגשי פיצה מבית היוצר של אשתי לשעבר; וכאשר ביקשו לקוחותיי להיכנס ולרכוש ממני פיצה, היא פנתה אליהם, הציעה להם פיצה בחינם; והפצירה בהם שלא לרכוש אצל סרבן גט ...".
ובסע' 25:
"באחד המקרים המתועדים רואים את הנתבעת משוחחת עם קונה פוטנציאלית בשם שרי פוקס, אשר נהגה לרכוש אצלי; בשביל המוביל מהפיצרייה לחנייה; וכאשר התקרבתי הטיחה בי אותה קונה כי לו היא ידעה את ה"אמת" היא לא הייתה קונה אצלי..".
הנתבעת, מנגד, מכחישה באופן גורף את הטענות בדבר התנהלותה זו טענות אלה בסע' 19 ו- 31 לכתב הגנתה ובתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת אין כל התייחסות לסיפור זה.
בנסיבות אלה נדרש התובע להציג ראיות.
התובע הציג בביהמ"ש ביום 28.5.17 מספר סרטונים, ביהמ"ש צפה בהם וכך נרשם ע"י ביהמ"ש (עמ' 33 לפרוטוקול):
"ביהמ"ש רואה סרטון בו רואים את הנתבעת. הנתבעת אומרת דברים. מדובר במקום עבודה של התובע. בסרטון רואים שמדובר בפיצרייה ונצפים חיילים במקום.
בסרטון נוסף נצפית הנתבעת מדברת עם חיילים שנמצאים בחוץ ואומרת לתובע כי אין לו בעיה למרר לאשה וילדים את החיים.
ביהמ"ש צופה בסרטון נוסף בו נראית הנתבעת עומדת עם מגש פיצה בידיה. מדובר על מחוץ לפיצרייה.
ביהמ"ש צופה בסרטון נוסף בו נראית הנתבעת מחוץ לפיצרייה עם מגש פיצה ואומרת לתובע לתת גט.
ואומרת ללקוח פוטנציאלי שבא לקנות פיצה שידע כי התובע מסרב לתת גט לאשתו למרות שניתן לו אולטימטום על ידי הרב פרבשטיין".
לאחר הצגת הסרטונים והצפייה בהם – בנוכחות ובמעמד הנתבעת – הודתה למעשה הנתבעת בהתנהלותה זו:
"ש. אני מציג לך סרטון שבו הגעת לפיצרייה מספר פעמים. מי זו הגב' ששוחחת איתה בטלפון.
ת. שרי פוקס.
ש. את סיפרת לה שד' מסרב לתת גט לאשתו.
ת. כן.
ש. זו אותה אחת שד' פנה אליו היא אמרה אם הייתי יודעת לא הייתה קונה.
ת. כנראה שכן" (עמ' 33 לפרוטוקול בשורות 21-26).
הנתבעת הודתה עוד בחקירתה כי ביקרה בפיצרייה פעמיים:
"ש. כמה פעמים הגעת לפיצרייה.
ת. פעמיים". (עמ' 28 לפרוטוקול).
כפי שציינתי, הנתבעת הכחישה באופן גורף את ביקוריה בפיצרייה והתובע נאלץ להביא ראיות ולהוכיח טענותיו אלה. על ביהמ"ש לקחת בחשבון הכחשות סרק אלה אשר גרמו לתובע להביא ראיות ולהוכיח טענותיו, בפסיקת הוצאות המשפט.
כך שהתובע הוכיח את ההתנהלות בביקור בפיצרייה.
על מנת לסכם פרק זה אני קובע כי התובע הוכיח את עצם פרסום הודעת המייל ע"י הנתבעת ואת התנהלותה לפחות בשני ביקורים בפיצרייה.
האם בהודעת המייל ובהתנהלות הנתבעת בביקוריה בפיצרייה יש משום לשון הרע?
סע' 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – "חוק איסור לשון הרע") קובע כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;".
הודעת המייל
על מנת לבחון את הכתוב, אביא פעם נוספת את תוכן הודעת המייל מיום 15.3.13:
"שלום
אודה לכם אם תוכלו לפרסם מייל חשוב בשכונתכם. זה באישורו של הרב פרבשטיין וניתן להתקשר אליו כדי לקבל פרטים נוספים
תודה רבה ושבת שלום
מיכל כהן מצפה ישי 054-*********
בס"ד
פניה לתושבי קדומים והסביבה!
אנו תושבים ממצפה ישי מצרים על מניעת הגט לחברתנו נ' ומבקשים לפעול לקבלת הגט בהקדם ביצירת לחץ קהילתי. למותר לציין כי כל ניסיונות ההדברות על ידי אנשים שונים העלו סרק ועניין מתן הגט נדחה שוב ושוב.
חשוב לציין כי עמדת הרב פרבשטיין בנידון אותה ביקש להבהיר:
"בעניין הגט מדובר בנושא הלכתי טהור וחובתו של הבעל במקרה זה לשחרר את אשתו ואסור לו להשאירה כבת ערובה בידיו על מנת לייצר אמצעי לדיון בנושא הרכוש".
אנו מבקשים לפעול בכל דרך חוקית והלכתית לנתינת הגט בהקדם האפשרי!
חג הפסח לפנינו, חג חירותנו. בין הניקיונות ולימוד התורה על הלכות החג,
תזכרו שיש כאלה שעדיין מחכים לצאת לחירות...!!!
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרב פרבשטיין ולמיכל כהן ממצפה ישי 054-********
חג שמח וכשר!".
בסע' 21 לתצהיר עדותו הראשית ציין התובע הודעת מייל נוספת מיום 10.3.13 אך הודעת מייל זו לא נזכרה בכתב התביעה. העילה בתביעת לשון הרע נובעת מהפרסום, וכאשר הפרסום לא נטען בכתב התביעה לא ניתן לשאוב ממנו עילת תביעה. מדובר בהרחבת חזית אסורה.
בהודעת המייל מיום 15.3.13 נאמרו למעשה הדברים הבאים:
- מניעת גט מהחברה נ'.
- יש להקים לחץ חברתי למתן הגט.
- כל ניסיונות ההדברות על ידי אנשים שונים העלו סרק ועניין מתן הגט נדחה שוב ושוב.
- חובה על הבעל לשחרר את אשתו ואסור לו להשאירה כבת ערובה בידיו כאמצעי לחץ בנושא הרכוש.
- מבקשים לפעול לנתינת הגט בהקדם האפשרי.
- חג הפסח לפנינו, יש כאלה שמחכים לצאת לחירות.
מדברים אלה ניתן להבין בבירור, בישוב קדומים בו התושבים מכירים את "חברתנו נ'" ואת בעלה, התובע, כי הוא התובע מונע גט מאשתו נ', כי הוא מסרב לשחרר אותה ועושה בכך שימוש כאמצעי לחץ בנושא הרכוש.
במילים אחרות ניתן להבין באופן ברור מהפרסום כי התובע מסרב לתת גט לאשתו תוך שימוש פסול בכך כאמצעי לחץ.
הנתבעת בכתב ההגנה טוענת כי הודעת המייל אינה מהווה לשון הרע וכי לא קראה לתובע מעולם סרבן גט.
איני יכול לקבל טיעון זה והדברים עומדים בפני עצמם.
כאשר הנתבעת אומרת שהתובע מונע גט מנ', כי יש להקים לחץ חברתי כנגדו, כי כל ניסיונות ההדברות העלו סרק והגט נדחה שוב ושוב, כי חובה על התובע לשחרר את אשתו ועוד.... הפרשנות וההבנה האובייקטיבית העולה היא כי התובע מסרב לתת גט לאשתו והוא למעשה סרבן גט.
כל ניסיון לפרשנות אחרת הינו משחק מילים שאין לקבלו.
אני דוחה את ניסיונה של הנתבעת להראות כי קיים הבדל בין כינוי אדם כמסרב לתת גט לבין סרבן גט. כפי שציינתי מדובר במשחק מילים והיתממות חסרת כל בסיס.
מבחן הפרשנות הינו אובייקטיבי של האדם הסביר כפי שנראה בעיני ביהמ"ש. על כן אין לראות כל הבדל לדעתי בין הדברים.
אני קובע כי פרסום זה מהווה לשון הרע שכן אמירות אלה עלולות להשפיל את התובע בעיני יתר תושבי הישוב, לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם, לבזות אותו בשל מעשים והתנהגות המיוחסים לו ולפגוע בעסקו ובמשלח ידו (שכן עסקו מצוי בישוב ורוב לקוחותיו הם תושבי הישוב).
הביקורים בפיצרייה
כפי שצוין לעיל, התובע הוכיח את ביקוריה והופעתה של הנתבעת בפתח הפיצרייה ואת התנהלותה בסרטונים שהציג והנתבעת הודתה בביקורים אלה.
ביהמ"ש צפה בסרטונים בישיבה מיום 28.5.17 וכך נרשם בהערת ביהמ"ש (עמ' 33 לפרוטוקול):
"ביהמ"ש רואה סרטון בו רואים את הנתבעת. הנתבעת אומרת דברים. מדובר במקום עבודה של התובע. בסרטון רואים שמדובר בפיצרייה ונצפים חיילים במקום.
בסרטון נוסף נצפית הנתבעת מדברת עם חיילים שנמצאים בחוץ ואומרת לתובע כי אין לו בעיה למרר לאשה וילדים את החיים.
ביהמ"ש צופה בסרטון נוסף בו נראית הנתבעת עומדת עם מגש פיצה בידיה. מדובר על מחוץ לפיצרייה.
ביהמ"ש צופה בסרטון נוסף בו נראית הנתבעת מחוץ לפיצרייה עם מגש פיצה ואומרת לתובע לתת גט.
ואומרת ללקוח פוטנציאלי שבא לקנות פיצה שידע כי התובע מסרב לתת גט לאשתו למרות שניתן לו אולטימטום על ידי הרב פרבשטיין".
לאחר הצגת הסרטונים והצפייה בהם – בנוכחות ובמעמד הנתבעת – הודתה למעשה הנתבעת בהתנהלותה זו:
"ש. אני מציג לך סרטון שבו הגעת לפיצרייה מספר פעמים. מי זו הגב' ששוחחת איתה בטלפון.
ת. שרי פוקס.
ש. את סיפרת לה שד' מסרב לתת גט לאשתו.
ת. כן.
ש. זו אותה אחת שד' פנה אליו היא אמרה אם הייתי יודעת לא הייתה קונה.
ת. כנראה שכן" (עמ' 33 לפרוטוקול בשורות 21-26).
כפי שצוין הנתבעת הודתה בשני ביקורים בפיצרייה.
מהאמור לעיל עולה כי הנתבעת אמרה את הדברים הבאים:
- כי אין לתובע בעיה למרר לאשה ולילדים את החיים.
- כי עליו לתת גט.
- כי התובע מסרב לתת גט לאשתו למרות שניתן לו אולטימטום על ידי הרב פרבשטיין.
- כי התובע מסרב לתת גט לאשתו (הודאת הנתבעת בחקירתה הנגדית כי אמרה דברים אלה לגב' שרי פוקס).
הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה לחלוטין את טענות התובע לעניין הביקורים בפיצרייה, ולא טענה דבר ביחס לדברים שיוחסו לה שנאמרו על ידה.
בסע' 20 לסיכומיה אומרת הנתבעת:
"הסרטונים מתעדים איזשהוא ניסיון להפעלת לחץ למתן הגט המהווים המשך ישיר לקריאת העזרה לאנשים ספורים".
נראה כי בסע' 20 הנ"ל מודה הנתבעת במו פיה בניסיון להפעיל לחץ על התובע לתת גט לאשתו.
מעבר לכך אין לנתבעת כל התייחסות לתוכן הסרטונים.
אני קובע כי מדובר בלשון הרע וכי אמירות אלה עלולות להשפיל את התובע בעיני יתר תושבי הישוב, לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם, לבזות אותו בשל מעשים והתנהגות המיוחסים לו ולפגוע בעסקו ובמשלח ידו (שכן עסקו מצוי בישוב ורוב לקוחותיו הם תושבי הישוב).
האם לנתבעת הגנות נוספות?
בכתב ההגנה טוענת הנתבעת טענות הגנה אלה בלבד (מעבר לטענת העלונים שנדחתה על ידי):
- התביעה היא תביעת סרק, מופרכת, קנטרנית וטורדנית וחסרת עילה.
- הודעת המייל – אזרחות טובה, ניסיון לסייע לחברה במצוקה, עובדות שהן אמת שנאמרו בתום לב.
- הודעת המייל אינה מהווה לשון הרע.
- האמור בפרסום הינו אמת.
- הנתבעת לא קראה לתובע מעולם סרבן גט.
מאחר שקבעתי כבר לעיל כי הדברים שהוכחו שנאמרו (הודעת המייל והביקורים בפיצרייה) מהווים לשון הרע הרי שאני דוחה את טענת ההגנה של הנתבעת כי הודעת המייל אינה מהווה לשון הרע ואדון כעת ביתר טענות ההגנה של הנתבעת.
התביעה היא תביעת סרק, מופרכת, קנטרנית וטורדנית וחסרת עילה
טענה כללית זו דינה להידחות.
התובע הוכיח כי הנתבעת פרסמה דברי לשון הרע כנגדו. כך שברמה הלכאורית בשלב זה התביעה מגלה עילה ואינה מופרכת כלל וכלל.
הודעת המייל – אזרחות טובה, ניסיון לסייע לחברה במצוקה, עובדות שהן אמת שנאמרו בתום לב והאמור בפרסום הינו אמת
טענות אלה מרכיבות למעשה טענות הגנה של "אמת דיברתי" והגנת "תום הלב".
אמת דיברתי
האם הדברים שנאמרו/נכתבו ע"י הנתבעת הם אמת?
סע' 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי".
על הנתבעת להראות כי הפרסום שעשתה הוא אמת וכי היה בו עניין ציבורי.
עתה נבחן את דברי הנתבעת.
בהודעת המייל נאמרו הדברים הבאים:
- מניעת גט מהחברה נ'.
- יש להקים לחץ חברתי למתן הגט.
- כל ניסיונות ההדברות על ידי אנשים שונים העלו סרק ועניין מתן הגט נדחה שוב ושוב.
- חובה על הבעל לשחרר את אשתו ואסור לו להשאירה כבת ערובה בידיו כאמצעי לחץ בנושא הרכוש.
- מבקשים לפעול לנתינת הגט בהקדם האפשרי.
- חג הפסח לפנינו, יש כאלה שמחכים לצאת לחירות.
כפי שציינתי כבר לעיל, מדברים אלה ניתן להבין בבירור, בישוב קדומים בו התושבים מכירים את "חברתנו נ'" ומכירים את בעלה, התובע, כי התובע מונע גט מאשתו נ', כי הוא מסרב לשחרר אותה ועושה בכך שימוש כאמצעי לחץ בנושא הרכוש.
במילים אחרות ניתן להבין באופן ברור כי נאמר על התובע שהוא מסרב לתת גט לאשתו דאז תוך שימוש פסול בכך כאמצעי לחץ.
בביקורים בפיצרייה אמרה הנתבעת את הדברים הבאים:
- כי אין לתובע בעיה למרר לאשה ולילדים את החיים.
- כי עליו לתת גט.
- כי התובע מסרב לתת גט לאשתו למרות שניתן לו אולטימטום על ידי הרב פרבשטיין.
- כי התובע מסרב לתת גט לאשתו (הודאת הנתבעת בחקירתה הנגדית כי אמרה דברים אלה לגב' שרי פוקס).
אם אבוא לסכם את דבריה של הנתבעת כלפי התובע, ניתן לומר שהיא מציינת שהתובע אינו נותן גט לאשתו נ' ומסרב לתת לה גט.
האם אכן נכון שהתובע אינו נותן או מסרב לתת גט לנ' אשתו?
הצדדים חלוקים בשאלה זו שהיא המרכזית בתיק.
האם התובע מסרב לתת גט? האם התובע סרבן גט?
ציינתי כבר קודם לכן את טענות הנתבעת כי קיים הבדל בין דבריה בהם היא מודה שאמרה על התובע כי הוא מסרב לתת גט, לבין האמירה כי התובע הוא סרבן גט – אמירה שלא נאמרה על ידה.
דחיתי את הטענות. מדובר במשחק מילים והיתממות חסרת תום לב. כאשר הנתבעת אומרת על התובע שהוא מסרב לתת גט, הכוונה האמיתית היא שהוא סרבן גט. הרי על מנת לתת פרשנות אחרת, מדוע הנתבעת עושה שימוש במילים אלו? המשפט הכולל את צמד המילים סירוב וגט, מוביל לפרשנות אובייקטיבית אחת ויחידה – כי התובע סרבן גט.
מיהו סרבן גט? וכן מיהו זה שמסרב לתת גט?
על מנת להבין את הפרשנות המילולית בחרתי להביא הסבר מתוך ויקיפדיה:
"סרבנות גט הוא מצב שבו אדם נשוי מסרב לסיים את נישואיו על ידי גט כפי שקובעת ההלכה, למרות שהנישואים אינם מתממשים בפועל, ובכך הבעל מונע מאשתו או מונעת האישה מבעלה להינשא לאחר. הסיבה העיקרית לסרבנות גט בימינו היא רצון של הסרבן להשיג תנאים מסוימים בהסכם הגירושין, מקרים אלה מכונית לעתים סחטנות גט".
המצב המשפטי במדינת ישראל לגבי בני זוג יהודים הוא כזה שבטרם ייקרא אדם סרבן גט או מסרב לתת גט, יש לקבל פס"ד לגירושין.
סע' 1 (א) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:
"קבע בית דין רבני, בפסק דין או בהחלטה (בחוק זה – פסק דין), שאיש יתן גט לאשתו, והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו בהתאם להוראות סעיף 4 צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2, צו הגבלה בדרך של עיכוב או שלילה של גמלה או קצבה כמשמעותו בסעיף 2א .....".
מקום נוסף בו נעשה שימוש במילה "מסרב" הוא בתק' 1 לתקנות בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ט-1999 הדן בהגשת תביעה למתן צו הגבלה:
"כתב תביעה של בעל דין (להלן – תובע), למתן צו הגבלה נגד בעל הדין האחר המסרב לקיים פסקי דין של גירושין (להלן – נתבע), יוגש לאותו בית דין רבני שנתן את פסק הדין האמור (להלן – פסק הדין)".
מהאמור לעיל עולה כי על מנת שאדם ייקרא סרבן או מסרב לתת גט, חייבים להתמלא שני תנאים מצטברים:
- כי ניתן פס"ד של ביה"ד הרבני לגירושין.
- כי אותו אדם, אינו מקיים את פסה"ד.
אין חולק כי במועד ביצוע הפרסומים לא ניתן עדיין פס"ד לגירושין ע"י ביה"ד הרבני כמו כן אין חולק כי כשבוע לאחר מתן פסה"ד לגירושין ניתן הגט.
על כן האמירות כי התובע סירב לתת גט או סרבן גט – אינן יכולות להיות נכונות.
יש להדגיש עוד עניין נוסף:
הצדדים חלוקים בפרשנות שיש לתת להחלטת כב' ביה"ד הרבני מיום 28.4.13 כי נתקבלה בקשת הבעל שאינו סרבן גט. עמדת התובע היא כי החלטה זו קובעת שהוא אינו סרבן גט ואילו עמדת הנתבעת היא כי מדובר בהחלטה טכנית בלבד הקובעת כי הבקשה "התקבלה" פיזית בביה"ד.
לפיכך הוריתי לב"כ התובעת לפנות אל כב' ביה"ד בשאלת הבהרה. החלטת ביה"ד בעניין זה ניתנה ביום 22.4.17 וקובעת בהא לישנה:
"הוגשה בקשה למתן הבהרה להחלטה.
ביום י"ח באייר תשע"ג (28.4.13) החליט בית הדין:
"התקבלה בקשת הבעל למתן החלטה שהבעל אינו סרבן גט.
בדיון שהתקיים בתביעת הגירושין של האשה הצדדים הגיעו לעקרונות להסכם גירושין.
המזכירות תקבע מועד לדיון."
בית הדין מבהיר שההחלטה האמורה ניתנה לבקשת הבעל למתן החלטה כי הוא אינו סרבן גט.
ההחלטה ניתנה לאחר דיון בו הבעל הסכים להתגרש והצדדים הגיעו לעקרונות להסכם גירושין. בית הדין ציין את העובדה שהצדדים הגיעו לעקרונות להסכם גירושין כמענה לבקשת הבעל. כוונת ההחלטה היא שאם הצדדים הגיעו לעקרונות להסכם גירושין הרי שהבעל אינו סרבן גט אלא מוכן להתגרש מרצונו. כמו כן בזמן מתן ההחלטה עדיין לא היה חיוב בגט. בנוסף בית הדין הורה למזכירות, בהחלטה האמורה, לקבוע מועד לדיון לצורך קיום הטיפול בעניין הצדדים".
ביהמ"ד הרבני מבהיר חד משמעית שהתובע לא היה סרבן גט, כי הוא הסכים להתגרש וכי הבעל הוא שביקש את הגירושין.
עוד צוין כי במועד ההחלטה מיום 28.4.13 עדיין לא היה חיוב בגט כלל.
לפיכך אני קובע כי הגנת אמת דיברתי אינה עומדת לנתבעת ואני דוחה את טענתה בעניין זה.
עוד אוסיף כי גם אם הייתי קובע שדברי הנתבעת היו אמת וכי אכן התובע היה סרבן גט או מסרב לתת גט, הרי שאין להסתפק בכך אלא על הנתבעת בשלב זה להראות כי היה עניין ציבורי בפרסום (סיפא לסע' 14 לחוק איסור לשון הרע).
לא נראה כי קיים עניין ציבורי בפרסום, שכן מדובר ממילא בהליכים חסויים של מעמד אישי הנדונים בדלתיים סגורות (סע' 70 לחוק בתי המשפט ו- תקנות נב ו- נד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג). אך לאחר שקבעתי כי איני מקבל את טענת אמת בפרסום הרי שאיני נדרש לשאלה של עניין ציבורי בפרסום.
הגנת תום הלב
בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי עשתה את הפרסום בתום לב באופן סתמי וכללי ללא כל פירוט.
היה על הנתבעת לפרט את פרטי הגנתה ולא להסתפק באמירה סתמית זו, ועל כן הפירוט שמופיע לראשונה רק בסיכומיה מהווה החרבת חזית.
אך יחד עם זאת, אנקוט בגישה ליברלית על מנת לתת לנתבעת את מלוא יומה בביהמ"ש ואתייחס לטענותיה במלואן.
בסיכומיה, מפרטת הנתבעת את הגנות תום הלב:
אתייחס לטענות אלה לפי סדר הופעתן בסיכומי הנתבעת.
הפרסום היה עקב חובה מוסרית וחברתית של הנתבעת – סע' 15 (2) לחוק איסור לשון הרע
הנתבעת טוענת שכשכנה של נ', נחשפה להתעללות הקשה ולהחזקתה כבת ערובה ועל כן קמה לה חובה מוסרית וחברתית כלפי הישוב הקהילתי לפרסם את המצב העובדתי שהגיע לידיה, כאשר נ' הגיעה לפת לחם, ההליכים המשפטיים בעניין הגט נמשכים, מצויה במצור כלכלי ללא יכולת קיום בסיסית ומתוך רצון כנה ואמיתי שלא לעמוד מנגד לחברה הזועקת לעזרה, ועוד..
נטל ההוכחה של הגנה זו ובכלל של הגנת "תום הלב" מוטל על כתפי הנתבעת (דיני לשון הרע, אורי שנהר בעמ' 254).
סע' 15(2) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
על הנתבעת להראות באופן מצטבר את הדברים הבאים:
- כי היתה עליה חובה לעשות פרסום;
- כי החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום;
- כי חובה זו אכן חייבה את הנתבעת לפרסם את הפרסום; ו-
- כי הפרסום נעשה בתום לב.
חובה לעשות את הפרסום
טענת הנתבעת היא בדבר חובה מוסרית וחברתית.
החובה לפרסם קמה בדר"כ בעקבות קיומו של אינטרס לקבל את המידע אצל מי שאליו הופנה הפרסום, אולם לא כל אינטרס לשמוע מטיל ממילא גם חובה להשמיע על מתנדב, תהיינה כוונותיו טובות כאשר תהיינה (ע"א 256/57 אפלבוים ואח' נ' בן גוריון פ"ד יד 1205).
כפי שצוין לעיל, מדובר בהליכים בביה"ד הרבני אשר עפ"י דין הם חסויים ומתנהלים בדלתיים סגורות. אינטרס שמירת הסודיות והחיסיון על פי החוק גובר על אינטרס מקומי זה של הנתבעת ו/או תושבים נוספים בישוב קדומים לפרסם את דבר היות התובע "סרבן או מסרב גט" על מנת להפעיל עליו לחץ חברתי חיצוני ולהשפיע עליו בהליך המשפטי אותו מנהל בביה"ד הרבני כנגד אשתו דאז. לא ניתן לקבל אינטרס המנוגד להוראה מפורשת של החוק.
כך שמחד, אינטרס החיסיון גובר על אינטרס הפרסום ומאידך, לא יכולה לקום כל חובה חברתית או מוסרית אשר תתמוך ותוביל הפעלת לחץ חיצוני חברתי על אדם כדי להשפיע עליו בהליך משפטי אותו הוא מנהל. מדובר בלחץ פסול הבא כדי להפריע להליך המשפטי ומנסה שלא כדין למנוע מהתובע "הליך הוגן" בביה"ד הרבני. זוהי גם הגישה הנורמטיבית, כאשר ביהמ"ש מסתמך על השקפת עולמו הערכית כדי לקבוע האם המפרסם פעל בגדרה של חובה מוסרית או חברתית.
אני סבור כאמור שלא יכולה לקום חובה מוסרית או חברתית הסותרת את עקרון העל שנקבע בחוק לקיום הדיונים בביה"ד הרבני בדלתיים סגורות ועל חסיון הדברים הנאמרים בהליך.
לפיכך אני קובע כי לא קמה בפני הנתבעת החובה המוסרית או החברתית לעשות את הפרסום.
מעבר לצורך אציין גם כי לא קיימת כל חובה לפרסם את הדברים בפני תושבי קדומים ו/או לקוחות התובע בפיצרייה. וזאת גם מהנימוקים לעיל.
הנתבעת טוענת בסע' 63 לסיכומיה כי חשה סכנה ממשית לבריאותה הגופנית והנפשית של הגרושה ועל כן פעלה. ובכן טענה זו אין בה כל ממש.
פרסום הנובע מחשש לסכנה בריאותית מתייחס לגבי אדם אשר יש חשש שהינו מתכוון (כך לפחות לפי הפרסום) לפעול פיזית לפגיעה באדם אחר. אין זה המקרה שבפנינו כאשר מדובר על פרסום פרטים מהליך משפטי הנדון בדלתיים סגורות.
אני סבור כי די בדברים אלה כדי לדחות את טענת הנתבעת לגבי הגנת תום הלב לפי סע' 15(2) הנ"ל.
הפרסום היה בתום לב – סע' 16(א) לחוק איסור לשון הרע
סע' 16(א) לחוק איסור לשון הרע קובע:
"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".
הנתבעת טוענת כי האמינה באמת ובתמים בנכונות הפרסום, הוכיחה זאת ומניעיה היו ערכיים וטהורים במטרה להביא לשינוי במצוקתה של הגרושה ותו לא.
ובכן אין כל רלוונטיות לאמונתה הסובייקטיבית של הנתבעת.
"קנה המידה לתחולת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 הוא קנה מידה אובייקטיבי, ולצורך הכרעה בשאלה האם התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לא ייחס בית המשפט כל חשיבות לאמונתו הסובייקטיבית של המפרסם אודות התקיימות הנסיבות" (אורי שנהר בספרו הנ"ל בעמ' 251 בסע' 18.1.5).
סע' 16(א) הינו סעיף סל המתייחס להגנות שבסע' 15 ומוסיף עליהן דרישה נוספת כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות.
הנתבעת טרם הוכיחה אף לא אחת מההגנות שבסע' 15 ועל כן לא ניתן לומר שזכתה להגנה לפי סע' זה עדיין ובכלל. רק לאחר הוכחת אחת ההגנות לפי סע' 15 יבחן ביהמ"ש האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות.
הפרסום הינו הבעת דעה על פעולה פומבית של התובע – סע' 15(6) לחוק
סע' 15(6) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".
הנתבעת טוענת כי מדובר בהבעת דעה וביקורת לגיטימית על התנהלותו הפסולה והמתעמרת של התובע בנ', כאשר הוא מונע ממנה גט באופן שיטתי וכורך זאת בעניינים שונים כצעד טקטי, ולא גידפה ולא ביזתה אל התובע.
ניסיונה של הנתבעת לחסות בצילה של הגנה זו אינו ברור.
הגנה זו מתייחסת לביקורת על יצירות שפורסמו ברבים או על פעולה שנעשתה בפומבי ע"י הנפגע.
על איזו פעולה פומבית מדובר???
הנתבעת מתייחסת למניעת הגט ע"י התובע לאשתו דאז. האם מדובר על פעולה פומבית שעשה התובע כנדרש בסעיף זה?
הרי כל הליכי המעמד האישי, הליכי הגירושין וההליכים בביה"ד הרבני הם חסויים ומתנהלים בדלתיים סגורות. לא נטען בשום מקום ע"י הנתבעת כי התובע עשה מעשה פומבי כלשהו ו/או כי מניעת הגט על ידו נעשתה בפומבי.
לפיכך, סע' 15(6) הנ"ל אינו מתאים למקרה שבפני וניסיונה של הנתבעת להתאימו לצרכיה תוך השמטת תנאי רכיב הפומביות בהתנהלות התובע, נדחה בזאת.
מעבר לצורך אוסיף ואציין את הוראות סע' 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע הקובעות:
"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת הוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". (ההדגשות שלי – א.ב.).
הנתבעת נחקרה בביהמ"ש בישיבה מיום 28.5.17:
"ש. כשאת טוענת שד' סירב לתת גט, זה בגלל שנוגה אמרה לך שהוא מסרב לתת לה גט?
ת. כן. זה מה שהיא אמרה לי.
ש. את שמעת את ד' אומר פעם אני לא אתן לה גט?
ת. כשבאתי אליו לפיצה, הוא אמר לי שזה לא ענייני, שאני לא יודעת את כל העובדות. להפך, אני ביקשתי ממנו, שיבוא שיסיים את זה, למה אתה לא מסיים עם זה, הוא התחמק ודיבר מאד לא יפה.
ש. למה את חושבת שהוא אמור להשיב לך על שאלות אישיות?
ת. אני מעולם לא התערבתי בחיים האישיים שלהם ובסכסוך האישי שלהם, זה לא עניין אותי ולא מעניין אותי עדיין, יש לי את החיים שלי, ממש לא עניין אותי מה הולך ביניהם, ממש לא.
ש. את מודעת להליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני?
ת. אני יודעת שהיו.
ש. את יודעת שד' ביקש להתגרש ונוגה ביקשה שלום בית?
ת. התובע מנפנף בזה, גם אז וגם היום, זו עבודה בעיניים, זו חותמת גומי. זו טריק להגיש, עובדה שבפועל הוא הגיש, ואי אפשר לגעת בו יותר, נו... בין זה לבין אחרי שנתיים לתת את הגט בפועל, יש יכלו גם לעבור 10 שנים" (עמ' 27 לפרוטוקול).
מתשובות הנתבעת בחקירתה הנגדית עולים הדברים הבאים:
- הנתבעת היתה מודעת לעובדה שמתקיימים הליכים משפטיים בביה"ד הרבני.
- הנתבעת היתה מודעת לעובדה שהתובע הוא שהגיש תביעת גירושין והנתבעת דרשה שלום בית.
- התובע אמר לנתבעת בביקורה בפיצרייה שהיא לא יודעת את כל העובדות.
מכאן עולה כי:
- כאשר הנתבעת ידעה שהתובע הוא שהגיש את תביעת הגירושין וכי לא ניתן עדיין פס"ד לחיוב בגט, קרוב לוודאי שלא האמינה באמיתות הפרסום כי התובע סרבן גט.
- הנתבעת לא עשתה כל מעשה ולא נקטה באמצעי סביר כלשהו על מנת להיווכח כי האמירה שהוא מסרב לתת גט אמת היא. ברור כי התובע אמר לה שהיא לא יודעת את כל העובדות וכן ברור לנתבעת כי במקביל להתנהלותה בעניין זה, מתנהל הליך משפטי בערכאה היחידה המוסמכת בישראל לדון בגירושי בנ"ז יהודים.
לגבי האמור בסע' 16(ב)(3) הדבר אף חמור הרבה יותר. סע' קטן זה עוסק בכוונתו של המפרסם:
"כוונה לגרום לפגיעה מעבר לסביר יכולה להתקיים בין אם הפרסום חרג מהסביר ובין אם לאו. עם זאת, על כוונת המפרסם אפשר ללמוד מהפרסום עצמו. לפיכך נפסק, כי כאשר קיימת בפרסום "הגזמה בולטת וחריפה", או הגזמה בלתי נכונה המוגשת בסגנון סנסציוני חסר טעם, ניתן יהיה ללמוד מכך על קיום החזקה שבסעיף 16(ב)(3)" (דיני לשון הרע אורי שנהר בעמ' 272-273).
הנתבעת שלחה הודעת מייל בתפוצה רחבה לתושבי הישוב קדומים, על מנת ליצור לחץ חברתי פסול על התובע ולהשפיע עליו בהליך המשפטי והיא לא הסתפקה בכך אלא הגיעה פעמיים (עדות הנתבעת בשורה 12 בעמ' 28 לפרוטוקול) אל הפיצרייה על מנת להפריע לתובע, למנוע ממנו לקוחות ולמנוע ממנו להתפרנס וגם שם פרסמה לכל מי שהגיע למקום את הפרסום כי התובע מסרב לתת גט וכיוצ"ב.
הנתבעת הוסיפה:
"ש. לכמה אנשים פנית?
ת. למי שעבר שם. הייתי שמחה שיעברו הרבה, כמה שיותר". (עמ' 28 בשורות 15-16).
אני סבור כי הנתבעת חרגה ועברה כל גבול אפשרי מהתנהלות סבירה להגנת אותו ערך לו היא טוענת, ערך חברתי של לסייע לחברה במצוקה.
כפי שציינתי, מעבר לצורך ולו היתה עומדת לנתבעת אחת מהגנות תום הלב להן היא טוענת הרי שהדברים דלעיל סותרים כל הגנה כזו ויש בהם כדי להראות כי הנתבעת אינה יכולה לזכות בהגנה כזו ואני קובע כי מעשיה והתנהלותה בפרסום הכולל היו שלא בתום לב.
התנהגות תורמת
הנתבעת טוענת להתנהגות תורמת של התובע, כמעיין רשלנות תורמת.
דע עקא כי טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ונטענה לראשונה בסיכומי הנתבעת ועל כן מדובר בשינוי והרחבת חזית אסורים.
מעבר לצורך אציין גם לגופה של הטענה שאין לקבלה. הנתבעת מצטטת בסיכומיה בין היתר את הדברים הבאים:
"בית המשפט רשאי לפטור נתבע מחבותו או להקטין את סכום הפיצויים שבו יחויב הנתבע, אם התנהגותו של התובע היא שהביאה לידי אשמו של הנתבע". (סע' 76 לסיכומי הנתבעת).
הנתבעת למעשה טוענת כי התנהגותו של התובע הביאה לידי אשמתה של הנתבעת, כלומר הוא גרם לה לפרסם את הדברים.
ובכן טענה זו מופרכת היא מן היסוד.
הנתבעת העידה בצורה מפורשת כי היוזמה לפרסום הודעת המייל ומכאן גם יוזמתה להגיע לפיצרייה של התובע היתה בפגישה בת 15 משתתפים שם שוחחו והחליטו לצאת למסע הפרסום אשר ייצור לחץ חברתי על התובע לתת גט לאשתו דאז (עמ' 30 לפרוטוקול).
לא ברור כיצד ניתן לטעון כי התנהלות התובע אשר כללה הגשת תביעת גירושין לביה"ד הרבני הוא הטריבונל המוסמך לכך, וניהול ההליך המשפטי שם – הוא זה שהביא וגרם לנתבעת לבצע את הפרסום.
ובכן איני מקבל את הטענה והיא נדחית.
הגנת הפרטיות
עילה נוספת בכתב התביעה היא עילה לפי חוק הגנת הפרטיות כאשר התובע טוען שבפרסומים של הנתבעת היא הפרה את פרטיותו בניגוד לדין.
סע' 1 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 (להלן – "חוק הגנת הפרטיות"), קובע:
"לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".
פגיעה בפרטיות נקבעה בסע' 2:
"(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;
...
(9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
...
(11) פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד".
אין חולק כי הנתבעת פרסמה פרט אישי הנוגע להליכי הגירושין של התובע מנ', כאשר מדובר על הליכי גירושין המתנהלים בדלתיים סגורות.
הפרסום נעשה בהודעת מייל לכלל תושבי הישוב קדומים והפרסום הנוסף שנעשה מפיה והתנהגותה של הנתבעת בפיצרייה בשני מקרים לפחות כלפי לקוחותיו של התובע ואנשים שעברו במקום.
אני קובע כי הנתבעת הפרה גם הוראות חוק זה ופגעה בפרטיותו של התובע.
הפיצוי
התובע עותר לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק (סע' 32 ו- 35 לכתב התביעה).
הסעיפים הרלוונטיים בחקיקה הם סע' 7א (ב)-(ג) לחוק איסור לשון הרע וסע' 29א (ב) לחוק הגנת הפרטיות.
סע' 7א (ב) לחוק איסור לשון הרע קובע:
"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".
אוסיף עוד שלפי ס"ק (ד) אין לקבל פיצוי בשל אותה לשון הרע יותר מפעם אחת.
הסכומים דלעיל יעודכנו לפי שיעור עליית המדד בכל 16 לחודש כאשר מדד הבסיס הוא של 9/1998 (ס"ק (ה)).
סע' 29א (ב) לחוק הגנת הפרטיות דומה לסע' 7א הנ"ל:
"(1) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(2) במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק".
ס"ק (ג) קובע כי אין לקבל פיצוי בשל אותה פגיעה בפרטיות יותר מפעם אחת.
לפי ס"ק (ד) סכום הפיצוי יוצמד למדד, כאשר מדד הבסיס הינו 5/2007.
כמו כן עפ"י ההלכה הפסוקה גובה הפיצוי במקרה זה נתון תמיד לשיקול דעתו של ביהמ"ש.
בטרם אקבע את סכום הפיצוי והאם הוכח כי הנתבעת עשתה את הפרסום ואת הפגיעה בפרטיות בכוונה לפגוע, הגורמת לכפל פיצוי, אציין מספר דברים נוספים שנקבעו בפסיקה, אשר יש בהם כדי להשפיע על סכום הפיצוי. רכיב עיקרי מגורמים אלה הוא האופן בו נוהל ההליך כולו.
"הנתבע ניצב לכל אורך המשפט בפני דילמה מתמשכת. אם הוא מתגונן בטענת "אמת דיברתי", ובמהלך המשפט מתחוור לו כי הוא אינו מסוגל להוכיח את האשמותיו, הרי שעליו לסגת מהטענה כי הפרסום היה אמת, להסתפק בטענת הגנה אחרת, או להודות בחבות ולהתנצל בפני הנתבע. התנצלות כזו תקטין את הפיצוי שבו יחויב הנתבע, אם כי לא במידה שבה מקטינה את הפיצוי התנצלות מוקדמת. מובן שנתבע רשאי לעמוד על כך שהפרסום אמת, אך בכך הוא נוטל על עצמו סיכון. אם בית המשפט יפסוק לטובת התובע ויקבע שהאשמותיו של הנתבע לא היו מבוססות, יחמיר בית המשפט עם הנתבע בגין סירובו לחזור בו מאותן האשמות". (דיני לשון הרע אורי שנהר בעמ' 402).
הנתבעת טענה כי הפרסום הינו אמת. דע עקא כי גם לאחר שהוכח לנתבעת כי התובע אינו סרבן גט ולא סירב לתת גט מאחר שהוא זה שהגיש את תביעת הגירושין, מאחר שגם הרב פרבשטיין עליו הסתמכה הנתבעת קבע כי התובע לא היה סרבן גט וגם ביה"ד הרבני עצמו הוציא החלטה תחת ידיו כי התובע לא היה מעולם סרבן גט, עדיין הנתבעת לא חזרה בה מדבריה אלא טענה ההפך:
"ש. אני מפנה אותך למסמך שהוגש בדיון הקודם לבית המשפט (ת/2). החלטה של בית הדין הרבני שמאשר שד' לא סירב לתת גט.
ת. מתי בית הדין הביא את זה, אחרי שהוא נתן את הגט.
ש. ההחלטה של בית הדין מסבירה דברים שהיו לפני.
ת. לא אמרתי שהוא סרבן גט, אמרתי שהוא מסרב לתת גט לאשתו, אם אתה רוצה לדבר איתי על הדקויות האלה, אני יכולה לענות על זה, אין בעיה, אני שלמה עם כל מה שעשיתי" (עמ' 28 לפרוטוקול).
וכן:
"ש. כמה פעמים הגעת לפיצרייה.
ת. פעמיים.
ש. לכמה אנשים פנית שם?
ת. לא זוכרת בדיוק, אבל עברו אנשים. תשאל אותי למה. אני אשמח לענות לך.
ש. לכמה אנשים פנית?
ת. למי שעבר שם. הייתי שמחה שיעברו הרבה, כמה שיותר". (עמ' 28 לפרוטוקול).
וכן:
"ש. האם נכון שאת אמרת לד' לפני אנשים אחרים בפיצרייה שאפשר לשבת בכלא על זה.
ת. על סרבן גט, יושבים בגט (צ"ל בכלא), אני יודעת שיש מישהי מול הכנסת.
ש. האם אמרת לו זאת לפני אנשים אחרים בפיצרייה.
ת. כן. אני לא מתביישת במה שעשיתי.
ש. כאשר בית הדין מנהל דיון, עוד לא החליט ולא הכריע, ואת החלטת שהוא יכול לשבת בכלא.
ת. זו דעתי. אני לא יכולה לומר את הדעה שלי? מה שאני מאמינה בו?" (עמ' 31 לפרוטוקול).
הנתבעת ממשיכה לדבוק בעמדתה ואף שלמה ולא מתביישת בכך ויותר מכך, היתה שמחה לספר ליותר אנשים. עמדה זו של הנתבעת נאמרה בחקירתה בביהמ"ש לאחר בירור עמדת ביה"ד הרבני כי התובע אינו סרבן גט, כי גם הרב פרבשטיין העיד שלא אמר שהתובע סרבן גט ועוד...
עמדה זו של הנתבעת המשיכה לפגוע בתובע בכל מהלך המשפט ויש לקחת זאת בחשבון בפסיקת הפיצוי.
האם יש מקום לכפל פיצוי??
התובע טוען כי הפרסום נעשה ע"י הנתבעת במטרה לפגוע בו לרבות גם לגבי הפגיעה בפרטיות ועל כן עותר לכפל פיצוי.
יצוין כי ההלכה קובעת שבמקרים של פגיעה קשה וזדונית בנפגע, ניתן לפסוק פיצויים מוגברים או עונשיים (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל וערעור שכנגד פ"דכז(2) 225 ועוד..).
רכיב נוסף אותו יש לשקול הינו תפוצת הפרסום, המהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצויים. פרסום בתפוצה גדולה מחמיר את הפגיעה בנפגע ומצדיק את הגדלת הפיצוי (דיני לשון הרע אורי שהנר בעמ' 384).
הפרסום בהודעת המייל נעשה בתפוצה של כלל תושבי הישוב קדומים ולכל הפחות לכלל תושבי השכונה. מדובר בתפוצה רחבה לאותו ציבור ספציפי באזור המגורים והפרנסה של התובע.
בפרסום זה כאמור לעיל קוראת הנתבעת לכלל התושבים להתאחד ולעשות מעשה שיש בו הפעלת לחץ שלא כדין כדי להשפיע על התובע בהליך משפטי המתנהל במקביל ולמעשה כדי להפריע להליך השיפוטי ולפגוע בזכויותיו של התובע בביה"ד הרבני.
אני קובע כי אין המדובר בפרסום מידע גרידא אלא במעשה מכוון ובזדון לפגוע בתובע במטרה לנגח אותו באמצעים פסולים ולגרום לו לחץ ושינוי מצב לרעה.
לגבי הביקורים בפיצרייה, מדובר אף במעשים חמורים הרבה יותר. הנתבעת הגיעה למקום עם מגשי פיצה, חילקה פיצה חינם ומנעה מלקוחות התובע לרכוש פיצה בפיצרייה שלו.
"ש. כמה פעמים הגעת לפיצרייה.
ת. פעמיים.
ש. לכמה אנשים פנית שם?
ת. לא זוכרת בדיוק, אבל עברו אנשים. תשאל אותי למה. אני אשמח לענות לך.
ש. לכמה אנשים פנית?
ת. למי שעבר שם. הייתי שמחה שיעברו הרבה, כמה שיותר". (עמ' 28 לפרוטוקול).
הנתבעת היתה שמחה שיעברו שם כמה שיותר.!! כן כך ממש!!
אני קובע חד משמעית כי כוונתה של הנתבעת בפרסומים היתה לפגוע בתובע בזדון ובכוונת מכוון ועל כן התובע זכאי לקבל כפל פיצוי מסכום הפיצוי אותו אקבע.
סכום הפיצוי
כאשר נקבע בסע' 7א'(ד) לחוק איסור לשון הרע ובסע' 29(א)(ג) לחוק הגנת הפרטיות שאין לקבל פיצוי בשל אותה לשון הרע ואותה פגיעה בפרטיות יותר מפעם אחת, אני סבור כי במקרה כאשר הפרסומים וההתנהלות של הנתבעת שלובים זה בזה, יש לפסוק פיצוי בגין אותה לשון הרע ו/או הפגיעה בפרטיות פעם אחת בלבד יחדיו.
מדובר אם כן בשלושה פרסומים של לשון הרע ופגיעה בפרטיות: (1) הודעת המייל, (2) הביקור הראשון בפיצרייה ו- (3) הביקור השני בפיצרייה (הנתבעת הודתה בחקירתה כי ביקרה בפיצרייה פעמיים (עמ' 28 לפרוטוקול בשורות 11-12).
מדובר על 3 אירועים, כאשר בגין כל אחד מהם ניתן לפסוק מקסימום 50,000 ₪ צמוד מדד וכאשר מדבר בכוונה לפגוע, ניתן לפסוק כפל פיצוי.
סכום ה- 50,000 ₪ צמוד מדד לכל פרסום, הינו סכום מקסימלי. אני סבור כי בנסיבות שפורטו בפני, הפגיעה הקשה בתובע בזדון ובכוונה, יש לפסוק את הסכום במלואו בערכו הנומינלי ללא הפרשי הצמדה.
בגין שלושה אירועים מדובר ב- 150,000 ₪ וכאשר מדובר בכפל פיצוי מדובר על פיצוי כולל בסך של 300,000 ₪.
סוף דבר
התביעה מתקבלת ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, לסילוק מלא וסופי של התביעה, את הסך של 300,000 ₪ בצירוף הוצאות המשפט בסך של 35,000 ₪ ומע"מ.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ז, 07 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.