ת"א 19626-11-14 בגים נ' רוזמן

בפני בקשה הגיש התובע ובה הוא מבקש כי אפסול עצמי מלדון בתובענה שהגיש. זאת, לטענתו, משום ששתי תובענות אחרות, שאותן הגיש בבית משפט זה נדונו גם הן בפני ובאחת מהן ניתן פסק דין ביום 3/2/16 (תיק 10781-03-14).

לטענת התובע, באותו פסק דין נדחתה תביעתו כאשר פסק הדין מבוסס על קביעות לעניין חוסר מהימנותו של התובע. לטענת התובע, בנסיבות האלה, קם חשש למשוא פנים ולכך שבית המשפט לא יוכל להשתחרר מהרושם השלילי שהותיר עליו התובע בתיק האחר.

הנתבע מתנגד לבקשה.

לטענתו, הבקשה אינה אלא מהלך נוסף של התובע, שמנסה להתחמק מניהול התובענה לגופה. הנתבע טוען כי הבקשה הועלתה בשלב שבו הועלתה, מאחר שהתובע הבין כי סיכויי ההצלחה בתביעתו הולכים ופוחתים. זאת, לאחר שניסיונותיו להתחמק ממתן מסמכים ותשובות לשאלון, כשלו.

בתשובתו, שב התובע וחוזר על הבקשה ומפנה לכך שזו הוגשה, לטענתו, בסמוך לאחר שנודע לו על פסק הדין האחר. עוד טוען התובע כי ברור לו שההחלטות שנתן בית משפט זה שרירות וקיימות וכי גם פסילתו של מותב זה מלהמשיך לדון בתובענה, לא תבטל את אותן החלטות. (סעיף 10 לתשובה).

לאחר שעיינתי בטענות שני הצדדים, אני מחליטה לפסול עצמי מלהמשיך לדון בתובענה.

אכן, פסק הדין בתיק 10781-03-14, התייחס ישירות לשאלת מהימנותו של התובע, כאשר בפסק הדין הגעתי למסקנה שלא ניתן להאמין לתובע ולגרסתו כפי שפורטה שם.

בנסיבות האלה, אני סבורה כי יש מקום לקבל את הבקשה ולו בשם מראית פני הצדק, ש"מהווה שיקול חשוב מבחינת האמון שהציבור רוכש למערכת המשפט, אמון שהוא תנאי ראשון במעלה לעצם קיומה"

(רע"א 5539/15 מרכוס אנריקה לנדא נ' גד ורקשטל בסעיף לו לפסק הדין והאסמכתאות שם).