ת"א 19497-02-12 בוטח נ' בנק הפועלים בע"מ

לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף.

רקע עובדתי

1.תחילתה של הפרשה בתביעה שהגיש המבקש, בנק הפועלים בע"מ (להלן : "הבנק"), בקשר להלוואת משכנתא לרכישת דירה. התביעה הוגשה כנגד שבתאי ונזי טטרואשוילי (להלן: "המוכרים"), נלי ודניאל אללישוילי (להלן: "הקונים") ונגד בוטח (להלן : "בוטח"), עורך דין במקצועו אשר ייצג את שני הצדדים לעסקה.

על פי חוזה מכר מיום 20.7.1998, המוכרים מכרו את דירתם ברח' מינכן 226/9 בלוד, אשר הזכויות בה רשומות בספרי עמידר (להלן: "הדירה") לקונים והסמיכו את בוטח לייצגם בכל הקשור לרישום הזכויות על שם הקונים. לצורך רכישת הדירה נזקקו הקונים להלוואה וביום 13.11.1998 חתמו על חוזה הלוואה עם הבנק. בוטח מסר ביום 29.10.1998 כתב התחייבות לבנק לפיו הוא יטפל בהעברת הזכויות בדירה על שם הקונים, וכי העברת הזכויות לא תתבצע כל עוד לא תירשם משכנתא לזכות הבנק, או התחייבות של החברה המשכנת בדבר רישום משכנתא. ביום 14.11.1999 הועברו הזכויות בדירה על שם הקונים, מבלי שנרשמה התחייבות עמידר לרישום משכנתא. מיד ובסמוך לאחר מכן מכרו הקונים את דירתם לצד ג'–בירבדקר (להלן:"בירבדקר").

כנגד המוכרים והקונים הסתיים התיק בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. כלפי בוטח נוהל ההליך, נשמעו ראיות וניתן פסק דין (להלן:"פסק הדין",ת.א. 64244/01).

2.בפסק הדין מצא בית המשפט את בוטח אחראי לנזקי הבנק, במישור החוזי והנזיקי. בית המשפט קבע כי בוטח הפר את התחייבויותיו כלפי הבנק, ובפרט את התחייבותו האישית והישירה להמציא לבנק את התחייבות עמידר לרישום משכנתא. בוטח גם התרשל כאשר לא פעל כעורך דין מיומן וסביר. רשלנותו גרמה במישרין להעברת הזכויות בדירה על שם הקונים, מבלי שנרשמה כל התחייבות לטובת הבנק. כפועל יוצא מרשלנותו של בוטח איבד הבנק את הבטוחה שניתנה לו ונותרה יתרת חוב בגין ההלוואה שניתנה לקונים.

בית המשפט לא מצא לייחס רשלנות כלשהי להתנהלות הבנק, ובפרט ביחס לאישור שניתן על ידו לבירבדקר, לו מכרו הקונים את הדירה, ליטול הלוואה בגין אותה דירה. בית המשפט קבע כי לו היה בוטח פועל כעו"ד סביר בנסיבות העניין, היה שולח הודעה לעמידר על ביצוע העסקה בין המוכרים לקונים, מודיע על נטילת המשכנתא ועל הצורך העתידי בהתחייבות לרישום משכנתא מצד עמידר, ובכך הייתה נמנעת במישרין אותה עסקה שניה בין הקונים לבירבדקר. מסקנת בית המשפט הייתה כי מאחר ומדובר בלווים שונים, ובהיעדר אינדיקציה באישור הזכויות על קיומה של משכנתא, הרי שהבנק פעל כשורה במתן האישור לנטילת ההלוואה הנוספת ע"י בירבדקר.

3.על פסק הדין הוגש ערעור ובמסגרתו הגיש בוטח בקשה להוספת ראיה (נספח ג' לבקשה). הראייה שביקש בוטח להוסיף לצורך דיון בערעור, היא תצהיר של שבתאי טטרואשוילי (מוכר הדירה), לפיו הבנק נטל על עצמו את רישום המשכון על הזכויות החוזיות של הקונים מכוח הסכם המכר. הבנק החתים את הקונים (את נלי) על הודעת משכון ב – 29.10.1998, ועל הוראה בלתי חוזרת לחיוב חשבון ההלוואה שלה בסכום אגרת המשכון בסך 140 ₪. (הודעת המשכון והוראה לחיוב חשבון הבנק צורף כנספחים ב' ו-ג' לבקשת בוטח). לטענתו של בוטח, הבנק התרשל כאשר לא רשם משכון במועד ואין לו אלא להלין על עצמו.

4. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של בוטח להגשת הראיה הנוספת (בש"א 10152/06), תוך שקבע כי ניתן היה לגלות את התצהיר של טטראשוילי בשקידה ראויה כבר במהלך ההליכים שננקטו נגד בוטח בערכאה הדיונית. בנסיבות העניין משלא שקד בוטח בעניינו ואף לא פנה למוכרים ולקונים שהיו אף הם הנתבעים בערכאה הדיונית, נקבע שאין להתיר את הגשת הראייה בשלב זה. (נספח ד' לבקשה).

גם לגופו של עניין דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של בוטח וזאת לאחר שנתן דעתו לטענות בוטח לעניין התנהלות הבנק. (פסק הדין מיום 24.3.2008, נספח ב' לבקשה).