סאן וויז בע"מ נ' בר עוז

בהחלטתי מיום 20.3.17, דחיתי את בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף.

להלן נימוקיי.

מבוא וההליכים בין הצדדים

1. בין התובעת, חברת סאן וויז בע"מ, שעיסוקה בשירותי תעופה ותיירות, ובין הנתבעת, פזית בר עוז, התגלעה מחלוקת כספית בנוגע למיזם משותף.

2. בהמשך למחלוקת זו, הגישה הנתבעת נגד התובעת תביעה בת.א (חיפה) 5694-12-15, שכללה סעד כספי ובקשה למתן סעד זמני של צו עשה כספי.

   בית משפט השלום (כבוד השופט אורי גולדקורן), בהחלטתו מיום 18.12.15, הורה על מתן צו זמני כמבוקש, שבמסגרתו הורה לתובעת לשלם לנתבעת סכום של 140,389.29 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין. הנתבעת הגישה על גובה הסכום שנפסק בקשה להרשות ערעור. במסגרת הערעור, הורה בית המשפט (כבוד השופטת ישראלה קראי – גראון), בהחלטתו מיום 31.12.15, כי כל ההליכים מעוכבים למשך 10 ימים, או עד להפקדת ערבות. ביום 3.1.16 פתחה הנתבעת תיק הוצאה לפועל נגד התובעת וכן הגישה במסגרתו בקשה דחופה להטלת עיקולים טרם המצאת מסמכי אזהרה. ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת איה מחאג'נה – קרמן), בהחלטה מיום 3.1.16, הורה על הטלת עיקולים כמבוקש, ואמנם הוטלו עיקולים בין היתר בבנקים, בחברות האשראי ובספקיות שירותי תעופה. בסופו של דבר, בהחלטה מיום 22.5.16 קבעה הרשמת, כי לא היה מקום לפתיחת תיק ההוצאה לפועל והעיקולים בוטלו.

3. התובעת הגישה את התביעה דנן בסכום של 82,160 ₪, וזאת בגין נזקים שלטענתה גרמה לה הנתבעת בפתיחת תיק הוצאה לפועל בטרם מתן אזהרה, ובניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי בדבר עיכוב הליכים. לטענתה, היה בנקיטת הליכי העיקול שלא לצורך כדי להציגה כמי שמתחמקת מתשלום, והיא עולה לכדי פרסום לשון הרע, כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.

   לטענת התובעת בכתב תביעתה, הנתבעת הטילה עיקולים אצל 12 גורמים שונים, שהיו בתוקף למשך 30 ימים, בהתבסס על "עובדות שקריות וציטוט מסולף ומטעה" של החלטה שניתנה על ידי בית המשפט. כן טענה, כי בהטלת העיקולים היה כדי לפגוע בניהול התקין והשוטף של עסקי התובעת ולעכב קבלת תקבולים.

4. בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי ביום 31.12.15 פתחה תיק ההוצאה לפועל וביום 3.1.16 החליטה הרשמת להטיל את העיקולים, על יסוד החלטת בית משפט השלום, ורק לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל קבע בית המשפט המחוזי כי יש לעכב את ההליכים.

   עוד טענה הנתבעת בכתב ההגנה, כי יש לסלק את התביעה על הסף, מחמת היעדר סמכות מקומית, וזאת משום שמירב הזיקות לבית המשפט בחיפה.

   עוד הוסיפה וטענה הנתבעת, כי העיקולים מהווים פרסום מותר והם זוכים להגנה מוחלטת, לפי סעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע.

   מכאן טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף, משני הנימוקים שפורטו, ולחלופין להעבירה לבית משפט השלום בחיפה ולצרפה לדיון אזרחי נוסף המתנהל בין הצדדים.

5. בתגובה לבקשה לסילוק על הסף מיום 15.3.17 טענה התובעת, כי פרסום העיקול ולא הנפקת הצווים, הם הרכיב המהווה פרסום לשון הרע, ומכאן שמיקום הפרסום הוא מקום המעשה לעניין עוולת לשון הרע. עוד ציינה, כי עיקול אחד מבין 12 העיקולים נמסר לבנק הפועלים בסניף ברעננה אשר נמצא בסמכות המקומית של מחוז מרכז, וכי אחד מצווי העיקול הומצא לחברת "גוליבר תיירות" אשר מקום מושבה באור יהודה, משמע אף הוא בשטח סמכותו של מחוז מרכז. לאור האמור, טענה כי יש לבית המשפט ברחובות סמכות מקומית לדון בתביעה.