ת"א 19428-01-14 לב ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

המבקשת (הנתבעת 1) הגישה בקשה לסילוק על הסף של תביעת התובעים למתן צו הצהרתי שיצהיר שהתובעים הם בעלי זכות הבעלות הבלעדיים והיחידים במקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 6442 בהוד השרון (להלן: "המקרקעין"), ולחילופין בעלי רשיון בלתי הדיר ולחילופי חילופין בחזקת דייר מוגן במקרקעין. התובעים גם ביקשו בתביעתם צו מניעה קבוע נגד הנתבעות להימנע מלהיכנס למקרקעין וסילוק יד של הנתבעות מהן והשבת מצבן לקדמותו, ובנוסף פיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעים בסכום של 150,000 ₪.

התובעים טוענים לזכותם במקרקעין מכח רכישה בשנת 1927, וכמו כן מכח עיבוד וחזקה מאז שנת 1927 עד היום, כ- 85 שנים, על ידי סבם ואביהם המנוחים, ולאחר מכן על ידם.

בבקשתה לסילוק התביעה על הסף טוענת המבקשת כי מדובר במקרקעין מוסדרים, מסוג מתרוכה, אשר רשומים על שם המדינה משנת 1933, וכי על פי הכתוב ברשם המקרקעין, מדובר בוואדי, וכך נרשם עוד בשפה האנגלית. על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו.

המבקשת טוענת, כמו כן, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה, מאחר שהתובעים לא הביאו כל מסמך התומך בטענתם לזכויות במקרקעין, וגם אילו הייתה עילה, הרי שזו התיישנה על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיו תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים הינה 25 שנה, וזו עברה זה מכבר.

המבקשת טוענת כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין אשר חוסם שימוש בטענת ההתיישנות, אינו חל בענייננו מאחר והוא מתייחס לתביעות שעניינן קיום זכות רשומה, בעוד אצלנו מבקשים התובעים לקיים זכות, לכאורה, שאיננה רשומה, העומדת גם בסתירה לרישום בפנקסי המקרקעין.

המבקשת טוענת גם בעניין הפקעת המקרקעין שנטענה בעבר על ידי התובעים, אולם התובעים הבהירו כי הם אינם טוענים עוד להפקעה, לאחר שהתברר להם בהליך קודם שהתקיים בבג"צ שהמקרקעין לא הופקעו.