ת"א 19085-01-20 אמסלם נ' לבנת

בפני תביעה שעניינה פיצוי כספי בסך 142,596 ש"ח בגין פרסום לשון הרע, כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה -1965 וכן בקשה למתן צו לפרסום תיקון לפרסומים. התובע טוען כי הנתבעת פרסמה לשון הרע, שעה שטענה בשנת 2019 ובשנת 2024, שהתובע דרש ממנה למנות מקורבים לתפקידים בכירים במשרד החינוך בהתאם לרשימה מטעמו, ובתמורה יתמוך בה בבחירות הפנימיות בליכוד בשלהי שנת 2002. התובע טוען כי לא הציג לנתבעת רשימה ולא אמר דבר בנוגע לרשימה, ומדובר בלשון הרע. עוד טוען התובע כי בפרסומים אלה ביצעה הנתבעת עוולה של פרסום שקר מפגיע, וגם הפרה את עקרון תום הלב.

הנתבעת טוענת להגנת "אמת בפרסום" וכי התובע אכן ציין בשנת 2002 כי יתמוך בה בבחירות הפנימיות רק אם תמנה אנשים מרשימה שייתן לה. הנתבעת בן היתר נסמכת על פרסומים מוקדמים יותר, שבגינם התובע לא תבע אותה. בנוסף טוענת הנתבעת להגנת תום הלב.

רקע עובדתי:

שני הצדדים להליך הם אנשי ציבור ופוליטיקאים בכירים. שניהם חברי מפלגת הליכוד, וייצגו את בוחרי הליכוד בכנסת, ואף היו שרים בתפקידים שונים לאורך השנים. התובע במועד הגשת התביעה היה שר התקשורת, ותוך כדי ניהול התיק מונה לשר הדיגיטל הלאומי, ולשר במשרד המשפטים. בשנת 2002, המועד הרלבנטי לתביעה, היה התובע חבר מזכירות הליכוד ויו"ר מועצת סניף הליכוד בירושלים.

הנתבעת במועד הגשת התביעה כבר פרשה מעיסוקים פוליטיים, אך המשיכה לגלות מעורבות בחיים הציבורים, במחלוקות שעל הפרק וגם התראיינה בנוגע לדברים שונים הקשורים בעשייתה הפוליטית, ובהתנהלות הליכוד בשנים האחרונות. יש לציין כי הנתבעת הביעה בשנים האחרונות, ביקורת רבה על הליכוד. בשנת 2002, הנתבעת כיהנה כשרת החינוך התרבות והספורט, ולפני כן כיהנה כשרת התקשורת.

בשנת 2002 התקיימו הליכי בחירות פנימיים בליכוד ( שיכונו להלן: הפריימריז) והנתבעת התמודדה על מקום גבוה ברשימת המועמדים של הליכוד לבחירות לכנסת. במסגרת ההתמודדות נפגשה הנתבעת עם חברי מרכז הליכוד, ועמדה על הפרק השאלה אם תיפגש עם התובע וחבריו. התובע היה באותה עת יו"ר מועצת סניף הליכוד בירושלים, ועמד בראש מה שכונה באותה עת "החבורה הירושלמית". יש לציין כי התובע הסתייג מהגדרה זו במהלך הדיון, אך העדים מטעמו הסכימו כי כך כונו, בשל העובדה שהיו פעילי ליכוד וחברי מרכז בסניף ירושלים, ותמכו בתובע מראשית הקריירה הציבורית שלו. הן התובע והן הנתבעת לא היו מעוניינים להיפגש זה עם זה, בשל מחלוקות שהתעוררו ביניהם בעבר. הרקע למחלוקת היה שני מינויים במשרד החינוך שהנתבעת קידמה, והתובע התנגד להם. התובע הבהיר כי התנגד לפיטורים של מר בלוי שעבד במשרד החינוך עשרים שנים, והיה חבר של אביו, שכן פיטורים אלו נעשו לטענתו משיקולים פוליטיים. התובע גם הבהיר בנוגע לתפקיד השני שהיה במחלוקת, כי סבר שמר צ'רניחובסקי שהיה מוכר לו, צריך להתמנות למנהל חברת המתנסים, אך הנתבעת קידמה מינוי של מועמדת אחרת.

חרף ההתנגדות של שני הצדדים להיפגש זה עם זה ולדון בפריימריז, מר יעקב בן גור, שהיה גם הוא חבר במרכז הליכוד ומקורב לשני הצדדים, התעקש כי תתקיים פגישה, וזו אכן התקיימה. מועד הפגישה המדויק כבר לא זכור לאיש, אך מוסכם כי היא התקיימה בסוף נובמבר או ראשית דצמבר 2002 בביתו של מר יורם קארשי. בפגישה נכחו הנתבעת, מר בן גור ופעילים ירושלמים שמקורבים לתובע ובתוכם: יורם קארשי, יצחק (איציק) קויפמן, ערן הוכברג, ויואל קויפמן.

מוסכם על הכל כי הפגישה הייתה מתוחה, התובע העיר לנתבעת בעניין שני המינויים שהיו למורת רוחו, והנתבעת עזבה את המקום בכעס.