ת"א 19070-12-13 זר ואח' נ' ט.מ. ז"ל(פורמלי) ואח'

נתוני רקע ועובדות:

1. התובע 2, בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף קירית אתא (להלן: "הבנק") הגיש ביום 20.08.2000 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד מר ט. מ.ז"ל (להלן: "המנוח") במסגרת ת"א 18665/00 (שלום-חיפה). משלא הגיש המנוח בקשת רשות להתגונן, הגיש הבנק בקשה למתן פסק דין כנגדו, וביום 23.10.2000 ניתן פסק הדין בבית המשפט השלום בחיפה. פסק הדין הוגש לביצוע וביום 14.11.2000 נפתח תיק ההוצאה לפועל שמספרו 02-30782-00-6.

2. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה גרושתו של המנוח אשר התגרשה ממנו ביום 15/8/05 בבית הדין הרבני בבאר-שבע . בין הצדדים נחתם הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד, ובמסגרתו הסדירו הצדדים את יחסיהם המשפטיים והממוניים לרבות מזונות הקטינים , הזכויות בדירה המגורים המשותפת ועוד זכויות כאמור בהסכם זה. המנוח הנ"ל הלך לבית עולמו ביום 29/12/05, לאחר גירושיו מהנתבעת .

3. בבעלות הנתבעת והמנוח הייתה דירת מגורים אחת הידועה כ** ברחוב ***להלן: "הדירה" או "הנכס").

הדירה משמשת את הנתבעת וילדה הקטינים למגוריהם ומלבדה, אין לנתבעת או לילדיה נכסים או דירה אחרים. מכתב ההגנה עולה כי הדירה נרכשה בעיקר במימון משכנתה שנטלו בני הזוג וכן באמצעות הון עצמי אשר חסכה הנתבעת ברווקותה בסך של 50,000 ₪. כמו כן, בהסכם הגירושין בין בני הזוג (בסעיף 10) הוצהר כי הדירה אשר רשומה על שם שניהם הינה רכושה של הנתבעת בלבד ותישאר בבעלותה ובחזקתה.

דא עקה, למרות האמור, הבעלות במרשם המקרקעין לא שונתה.

4. לנוכח האמור, ביום 6.9.12 החל הבנק לפעול בתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידיו למנוח ורשם עיקול על זכויות המנוח בדירה. ביום 29.10.2013 במסגרת אותו תיק ההוצל"פ הכונס לבקשת הבנק, ככונס נכסים על זכויות המנוח בדירה וזאת לצורך תובענה לפירוק שיתוף. לאחר שניתן צו המינוי פנה הכונס לנתבעת באמצעות מכתב במסירה אישית ויידע אותה על הבקשה למינוי וצו המינוי, על מנת לתת לה הזמנות לפדות את הנכס ואולם היא לא פנתה לעשות כן. ביום 09.12.2013 הגיש הכונס תביעה זו שלפניי, לפירוק שיתוף בדירת המגורים שבבעלות הנתבעים (להלן: "התביעה").

5.בקדם משפט ראשון שהתקיים ביום 13.07.2014 במסגרתו ביקש ב"כ נתבעת לבוא בדברים עם הכונס וכן הוארך המועד להגשת תצהיר מטעמה. ביום 20.10.2014 ולנוכח מחדלה של נתבעת מלהגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה במועד, הגיש הכונס בקשה למתן פסק דין ולחילופין ליתן החלטה בהתאם לתקנה 168 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א) שלפיה לא יורשו הנתבעים להגיש תצהירים מטעמם או להוכיח עובדות.

נתבעת הגישה תגובתה וכן בקשה למתן ארכה להגשת תצהיר מטעמה, בקשה לה נעתר בית המשפט ביום 11.11.2014. לאחר שנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה התקיימה ביום 20.05.2015 ישיבת קדם משפט במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה הצדדים יגישו סיכומיהם ופס"ד יינתן על בבסיס החומר שבתיק והסיכומים. תחילה לטענות הצדדים.

טענות התובעים:

6. לטענת הבנק והכונס למנוח היו לכל הפחות מחצית מן הזכויות בדירת המגורים ועל כן, לנוכח חובו של המנוח לבנק ולנוכח העיקול שנרשם לטובת הבנק, יש לקבל את התביעה ולהורות על מימוש זכויות החייב בנכס המקרקעין. נטען כי החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מיום 30.10.2013 הסמיכה את הכונס להגיש תביעה מתאימה לפירוק השיתוף בנכס. הבנק סבור כי זכותו גוברת על אינטרס הנתבעים. נתבעת לא הציגה כל חלופה לגביית החוב וברור כי אין לעיזבון המנוח כלים אחרים לפרוע את החוב, זולת מכירת הנכס. הואיל ולא ניתן לחלק את הנכס בעין, אין מנוס ממכירת הנכס בשלמותו. בדרך זו ייפרע חוב המנוח ומאידך, תועבר לנתבעת מחצית התמורה שתתקבל בגין מכירת הנכס.

7. הבנק מתייחס לטענת הנתבעת לפיה למרות שהמנוח נותר רשום כבעלים של מחצית מהדירה בלשכת רישום המקרקעין, הרי שבהתאם להסכם גירושין בין השניים הוא וויתר על זכויותיו בדירה לטובתה ולפיכך היא בעלת מלוא הזכויות בדירה המגורים. לטענת הבנק עיון בנסח הטאבו מעלה כי על זכויות החייב בנכס הוטלו עיקולים עוד בטרם החתימה על הסכם הגירושין ביום 15.8.05, כך ביום 24.12.2000, כחמש שנים לפני החתימה על הסכם הגירושין, הוטל עיקול לטובת נושה שפתח כנגד החייב המנוח תיק הוצל"פ בתל אביב וביום 3.06.2001, כארבע שנים לפני הסכם הגירושין, הוטל עיקול על זכויות המנוח מטעם מע"מ עכו. כמו כן, נרשמה משכנתה לטובת טפחות-בנק למשכנתאות לישראל בע"מ ביום 03.12.1995.

נטען כי בעבר, בטרם החתימה על הסכם הגירושין, נפתחו תיקי איחוד בעניינו של המנוח ולנוכח ריבוי התיקים והחובות הוא אף פנה בבקשה לבית המשפט המחוזי להכריז עליו כפושט רגל בהליך פש"ר. עוד בטרם העברת הזכויות הנטענת בשנת 2005, היה המנוח מצוי בחובות כלפי נושים, אשר פתחו תיקי הוצאה לפועל והטילו במסגרתם עיקולים על זכויותיו בנכס. לאור האמור הבנק סבור כי הסכם הגירושין, הינו מסמך חסר כל תוקף משפטי מחייב, שעה שתוכנו עומד בניגוד מוחלט לעיקולים שרבצו באותה העת על זכויות המנוח בנכס. אין מחלוקת כי בכל המועדים הרלבנטיים וגם כיום זכויות המנוח בדירה משועבדות לבנק מזרחי טפחות ואישורו של בנק מזרחי טפחות להעברת הזכויות נדרש מעצם עובדת היות הזכויות משועבדות. עובדה אשר כשלעצמה מהווה הגבלה על עבירות זכויות. אין מחלוקת כי אישור של בנק מזרחי טפחות לא ניתן ולפיכך, זכויות המנוח בדירה לא יכולות היו לעבור לטובת הנתבעת.

8. עוד לטענת הבנק גם בהנחה, המוכחשת מכל וכל, כי מדובר בהסכם אמיתי ותקף, נתבעת לא פעלה להשלמת העברת הזכויות על שמה וגם מן הטעם הזה דינה של טענתה להידחות. הבנק מוסיף כי ניתן גם לבטל הסכם גירושין כגון זה שבענייננו, אשר נערך במטרה להבריח את נכסי המנוח וזאת בהתאם לסעיף 34ב לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") אשר נועד למקרים שבהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על ידי העברת נכסים לזולתם. בנוסף ניתן גם לבטל הסכם גירושין כגון זה שבענייננו גם בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי(תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). לטענת הבנק השופט דוד בר-אופיר מציע בספרו (הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה חמישית אוקטובר 2002), לאתר 'אותות מרמה' בהתנהגות חייב המעביר רכושו לאחר, המקימות חזקות נגדו. אם הוכחו העובדות הנדרשות להקמת החזקות הללו על ידי הנושה, עובר הנטל אל החייב לספק הסבר סביר כי העסקאות נעשו בתום לב. 'אותות המרמה' הם: א. חדלות פירעון של המעביר. ב. קשרים בין המעביר והנעבר. ג. איום בתביעה שתוגש נגד החייב. ד. חשאיות. ה. חריגה מדרכם המקובלת של עסקים. ו. העברת כל נכסי החייב. ז. שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו. (ראה בר אופיר בעמ' 379-378). לטענת הבנק הסכם הגירושין הינו הסכם חסר כל תוקף משפטי מחייב ונועד כדי להבריח את זכויות החייב מפני נושיו ומשכך, יש לבטלו גם, בין היתר, בשל היותו חוזה למראית עין.

9. עוד נטען כי חרף האמור בהסכם הגירושין בדבר הותרת הדירה בבעלות הנתבעת, הרי שבפועל לא נעשה דבר ולא הייתה כל כוונה אמיתית לערוך שינוי במצבת הזכויות בנכס, שכן כאמור, שנים בטרם עריכת הסכם הגירושין הוטלו עיקולים על זכויות החייב בנכס, אשר נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ונותרו למעשה עד היום. למרות קיומם של העיקולים על זכויות החייב בדירה וכן רישום המשכנתא, לא נקטה הנתבעת בהליכים משפטיים על מנת שיוצהר כי בית המגורים הנזכר בהסכם מצוי בבעלותה הייחודית ואין לממשו לצורך גביית חובו של החייב והדברים מדברים בעד עצמם. יתרה מכך, אין ולו ראייה אחת המצביעה כי הצדדים אכן הוציאו לפועל את האמור בהסכם הגירושין לעניין הדירה, כך לדוגמא, הנתבעת אינה טוענת ולא הציגה מסמכים עליהם חתם החייב לצורך העברת הזכויות כגון מסמכים המעידים כי העסקה דווחה לשלטונות המס. לכל זאת יש להוסיף "אותות מרמה" נוספים כגון מצבו הכלכלי של המנוח , העברת זכויותיו בדירה לנתבעת ללא מתן תמורה, והעובדה שבמסגרת הסכם הגירושין וויתר המנוח על כל חלקו בדירה המשותפת, לרבות כל החפצים והרהיטים, כך למעשה נותר המנוח לכאורה נטול נכסים. זאת ועוד, על אף שהמנוח, על פי טענה של הנתבעת, לא שילם לה בפועל דמי מזונות כאמור בהסכם הגירושין, היא לא הגישה כנגדו תביעה בגין סכומים אלה וזאת, חרף מצבה הכלכלי. לפיכך, יש לדחות את טענות הנתבעת בעניין הסדר הגירושין ולקבוע כי לאמיתו של דבר, עניין לנו בהסכמות למראית עין אשר נעשו ככל הנראה על רקע הקשיים הכלכליים והעיקולים ומתוך כוונה להבריח את נכסי המנוח לבל ימומשו ע"י נושיו.