ת"א 19013-10-15 מנלה ואח' נ' ובניה של עיריית ערד ואח'

1.זוהי בקשת עיריית ערד (להלן – "העירייה") להכיר לנתבעים 2-8, שהם חברי הועדה המקומית לתכנון ובניה ערד (נתבעים 2-6), מהנדסת הועדה המקומית לתכנון ובניה ערד (נתבעת 7) והיועץ המשפטי של הועדה המקומית לתכנון ובניה ערד (נתבע 8) (להלן – "המבקשים") בחסינות עובד ציבור בהתאם להוראת סעיף 7א' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן – "פקודת הנזיקין"), וזאת לצורך תביעת נזיקין שהגישו כנגדם ה"ה רחל וישראל מנלה (להלן – "המשיבים"), שבגידרה הם תובעים את המבקשים לתשלום פיצוי בגין הפסדי הכנסות כתוצאה מדחיית בקשתם להוצאת היתר בניה. בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי התנגדות המבקשים (הנתבעים) התבססה על נימוקים פסולים וזרים, ובכלל זה אורח החיים הדתי של התובעים (המשיבים).

יצויין כבר עתה, כי המשיבים מציינים בבקשתם, כי רק נתבעים 2,3 ו- 6 השתתפו בישיבה (ממנה נעדרו הנתבעים 4 ו-5), וכי הנתבעים 7 ו- 8 (יצויין, כי בכתב התביעה נרשם בטעות בסעיף 10, כי מדובר בנתבעים 5 ו- 6) לא מחו ולא התנגדו ולא התייחסו כלל לסירובם של המתנגדים לדחות את הבקשה למתן היתר.

2.לטענת המשיבים אין להכיר למבקשים בחסינות, שכן לטענתם אין מקום למתן חסינות, מקום בו עובד הציבור נהג בשרירות ועל-כן מתקיימים להשקפתם במבקשים תנאי החריג, הקבוע בסיפא של סעיף 7א' לפקודת הנזיקין, ולפיו לא תוכר חסינות לעובד הציבור מקום בו הדברים נאמרו מתוך עצימת עיניים ביחס לאפשרות גרימת הנזק או בשיוויון נפש לאפשרות גרימתו.

3.העירייה הגישה תגובה לבקשה, ולגישתה יש להכיר למבקשים בחסינות עובד ציבור, שכן לגישתה כל מטרתה של התביעה האישית היא להלך אימים על הנתבעים 2-8, וכראיה לכך היא מביאה את עניינם של חברי הועדה המקומית אשר כלל לא השתתפו בישיבה בה נדון עניינו של היתר הבניה, ועל-אף זאת הם נתבעים על-ידי המשיבים.

עוד טוענת העירייה, כי הנתבעים 2 – 8 פעלו במסגרת תפקידם ובמסגרת שיקול הדעת המסור להם.

לגישת העיריה, ככל שטוענים המשיבים, כי מתקיימים תנאי החריג הקבוע בסיפא לסעיף 7א' לפקודת הנזיקין, אזי המשיבים הם הנושאים בנטל השכנוע בעניין זה, וכי את הסייג הקבוע בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין יש לפרש בצמצום. להשקפתה, המשיבים לא עמדו בנטל זה שכן "התובעים לא הוכיחו ולא הצביעו על טעם ראוי מדוע שלא לקבל את הבקשה." (ר' סעיף 16 לתשובת העירייה לתגובת המשיבים).

דיון

4.סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין קובע:

"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשיוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור....".

ניתן לראות, כי בסעיף קבוע כלל ולפיו תוענק חסינות בגין מעשה שעשה עובד הציבור עת הוא מבצע את תפקידו; ומחריג, לפיו לא תהא תחולה לכלל כאשר עובד הציבור התכוון לגרום נזק או למצער היה אדיש לאפשרות גרימתו.

5.סעיף 7א' לפקודת הנזיקין קובע בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים, כי די בכך שהמעשה נעשה "תוך כדי מילוי התפקיד", כדי לעמוד בתנאי הרישא, ומכאן עובר הנטל למבקש לשלול את החסינות. כך, נקבע בפסיקת בתי המשפט, ולא אחת, כי דברים שהוחלפו במסגרת ישיבות מועצה, הם דברים שנאמרו "תוך כדי מילוי התפקיד" ועל-כן מתקיימת הרישא של הסעיף (ר' ת.א (חי') 23970-07-11 יהב נ' בורובסקי (9/3/2012); ת.א (צפת) 41872-09-12 מלצר נ' ברק (20/3/2013).

נדמה, שלא יכולה להיות מחלוקת אמיתית, ולמעשה המשיבים אינם טוענים אחרת, כי המבקשים עומדים בתנאי הרישא, באשר בתפקידם כחברי הועדה המקומית לתכנון ובניה, מהנדסת הועדה המקומית לתכנון ובניה והיועץ המשפטי לועדה המקומית לתכנון ובניה, הם נחשבים כ"עובדי ציבור", וכי ההחלטה לדחות את בקשת התובעים להוצאת היתר בניה נעשתה "תוך כדי מילוי תפקידם".