מאיר נ' בק ואח'

לפניי בקשה למתן פסק דין חלקי המורה לנתבעת לפנות כבר עתה, וקודם לסיום ניהול ההליך,  את הדירה ברחוב בעל השאילות 15 ירושלים (להלן: הדירה), ולהמשיך בניהול ההליך רק ביחס לדמי השימוש הראויים.

התובע טוען בכתב התביעה כי הוא הבעלים של הדירה שבה התגוררה כדיירת מוגנת, אמה של הנתבעת הגב' ציונה לוי, שנפטרה ביום 3.1.2007. לטענתו לנתבעת אין זכות דיירות מוגנת ומכל מקום מאז מות האם לא שולמו דמי שכירות ולכן על הנתבעת לפנות את הדירה ולשלם דמי שכירות ראויים.

הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי היא דיירת מוגנת מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב- 1972 (להלן: חוק הגנת הדייר) כיוון שהיא גרה עם אמה שנים ארוכות עד לפטירת האם. עוד טוענת הנתבעת כי היא שלמה את שכר הדירה במשך שנים רבות עד אשר התובע סרב לקבל את שכר הדירה ולא אפשר לשלמו.

ביום 5.12.2016, התקיים קדם משפט בפניי. התובע טוען כי לנוכח עדותה של הנתבעת בקדם המשפט יש ליתן כבר עתה פסק דין חלקי המורה לנתבעת לפנות את הדירה. במה דברים אמורים? על פי הטענה, הדייר המוגן המקורי בדירה הוא אבי הנתבעת, ואילו האם היא דיירת נגזרת. לכן, משהנתבעת העידה במסגרת קדם המשפט, כי בחמש השנים קודם לפטירת אביה בשנת 1987, היא לא התגוררה בדירה (עמ' 5 שו' 19 לפרוטוקול הדיון), ממילא היא אינה יכולה להיחשב לדיירת נדחית לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, ולכן עליה לפנות את הדירה כבר עתה.

אין בידי לקבל את טענת התובע בשלב זה של הדיון וקודם לבירור עובדתי.

אכן, כטענת התובע, ההלכה בקשר לזכויותיו של דייר  נדחה, שזכותו קמה  לאחר מות הדייר הנגזר, היא ברורה ומושרשת ולפיה על הדייר הנדחה להראות כי הוא גר עם הדייר המקורי במשך שישה חודשים קודם פטירתו (ראו למשל רע"א 1711/98 שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה, נ"ד (1)394 (2000). משכך, ככל שייקבע כי האם היא דיירת נגזרת, אזי עדותה של הנתבעת בקשר לתקופה שבה היא  גרה בדירה עם אביה, עשויה לסתום את הגולל על טענתה לזכויות בדירה.