ת"א 18946-01-10 ביתרמי בע"מ ואח' נ' בר הומס בע"מ ואח'

ביום 01.01.2017 ניתן פסק דין בתובענה שבכותרת במסגרתו נקבע כי הצדדים יגישו פסיקתא לאור הסכומים שפורטו בפסק הדין וזאת בתוספת חלק יחסי של אגרה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 15% מסכום פסק הדין ללא הוצאות.

טענות הצדדים

ביום 05.01.2017 הוגשה על ידי הנתבעים בקשה למתן פסיקתא במסגרתה פורט אופן החישוב לפיו פורטו הסכומים בפסיקתא (סך החוב של הנתבעת 1 לתובעת 1 נכון למועד פסק הדין הוא: 908,832 ₪ כולל מע"מ וכן סך של 18,138 ₪ בגין החזר אגרה לא כולל מע"מ; סך החוב של התובעת 1 לנתבעת 2 נכון למועד פסק הדין הוא 1,050,436 ₪ כולל מע"מ וכן סך של 22,835 ₪ בגין החזר אגרה לא כולל מע"מ).

עוד באותו יום הגישו התובעים אף הם פסיקתא בה הובא אופן חישוב התומך לשיטתם בסכומים הנקובים בפסיקתא זו (סכום פסוק בקיזוז הסכום הפסוק בתביעה שכנגד בסך: 601,788 ₪; החזר אגרה בקיזוז האגרה הפסוקה בתביעה שכנגד בסך 15,044 ₪; החזר שכ"ט בקיזוז הסכום הפסוק בתביעה שכנגד בסך: 90,268 ₪; החזר שכ"ט מומחה ממונה כולל מע"מ בסך: 10,530 ₪).

ביום 06.01.2017 הגישו התובעים את תגובתם לבקשת הנתבעים למתן פסיקתא ובמסגרתה טענו כי השימוש שעשו הצדדים במחשבוני הצמדה שונים ("דינים" לעומת "נבו") יצר הבדלים בסכומים הנקובים בשתי הפסיקתות השונות שהוגשו לחתימה ובהקשר זה מתבקש בית המשפט להכריע לגבי מנגנון ההצמדה שבאמצעותו יש לחשב את הסכומים הפסוקים. לשיטתם של התובעים עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוצה ביחס לסעדים שנפסקו בפרוייקט הרצליה (סעיפים 199 – 218 לפסק הדין). בהקשר זה נטען כי בדיון המצוי בפסק הדין ביחס לעניין זה קיימים שני סעיפים רלוונטיים, סעיף 215 וסעיף 218 וכשהמחלוקת היא ביחס לפרשנותו של סעיף 218 "לפיכך אני מקבלת את תביעת בר הומס בגין השבת הסך של 50,000 ₪, בגין הליקויים וכן בגין ההוצאות הנוספות הקבועות בהסכם".

התובעת 1 טוענת כי אין לקרוא לתוך סעיף שעניינו הכרעת סעד המטיל חבות כספית סכומים שלא נזכרו בו בצורה מפורשת. כך בכל מקום בפסק הדין שנפסק סעד כספי מפורש נקוב סכום הסעד ואין בהכרעות האחרות המצויות בפסק הדין הפניה של הצדדים לחפש סכום שאינו מצוי בסעיף עצמו. נטען כי אין היגיון בטענת הנתבעים לפיה ההכרעה נשענת על כך שהצדדים אמורים למצוא יחדיו בהסכמה את הסכום הנוסף שלא נזכר בסעיף 218 ושאין אליו כל הפניה מפורשת ובוודאי שלא לנחש כוונות שאין להן ביטוי בכתוב, על כן ובניגוד לטענת הנתבעים, סעיף 218 אינו מפנה לסעיף 208 או לכל סעיף אחר בפסק הדין. נוכח האמור, כוונת סעיף 218 היא להעניק לנתבעת 2 סעד כספי נוסף בסך 50,000 ₪ ולחילופין, לחזור על האמור בסעיף 215 באופן בו סך הסעדים בפרויקט הרצליה מסתכמים בסך של 50,000 ₪ ולא בכ- 100,000 ₪ כפי שסברו התובעים. יודגש כי הנתבע 2 נוקט בפרשנות הקוראת לתוך סעיף 218 את הטענות המופיעות בתצהירו, פרשנות שהיא חסרת פרופורציה לרמת ההוכחה הנדרשת לקבלת סעד בהיקף גדול, הן ביחס לכמות העבודה שבוצעה והתמורה שנתנה בגינה ובשים לב לעובדה שסכום זה לא נזכר בסעיף 218 וכשכוונת הפסיקה היתה להעניק את סכום זה ולא להטיל על הצדדים לנחש את כוונת הסעיף.

לטעת התובעים, קיימת מחלוקת נוספת בין הצדדים הנובעת מהפסיקתות שהוגשו והיא ביחס לאופן חישוב החזר האגרה הקבועה בסעיף 219 לפסק הדין בו הוגדר ההחזר "חלק יחסי של אגרה (כיחס שבין סכום התביעה לסכום פסק הדין)". בעוד שהתובעים חישבו את החזר האגרה כיחס שבין סכום התביעה לסכום פסק הדין השווה לסכום פסק הדין חלקי סכום התביעה וכשיחס זה הוכפל בסכום האגרה ששולמה, הרי שהנתבעים הכפילו 2.5% בסכום הפסוק. דרך החישוב הנכונה בהקשר זה לדעת התובעים היא הדרך בה נקטו והמפורטת בסעיף 219 לפסק הדין ובית המשפט מתבקש להכריע בסוגיה זו.