ת"א 18829-06-16 בלס דוד עבודות עפר ופתוח בע"מ ואח' נ' מחאמיד תופיק - חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח'

בקשת המבקש הנתבע 2, חיים שלום קריסטל, לחיוב המשיבה התובעת, בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות משפט בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").

סעיף 353א לחוק החברות מורה כך:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

סוגיית חיוב חברה בהפקדת ערובה נעשית בשלושה שלבים: בשלב הראשון, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה כאשר על החברה מוטל הנטל להראות כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. בשלב השני, יש לבחון האם מתקיימות נסיבות המצדיקות הימנעות מחיוב בערובה. בהקשר זה יש להביא בחשבון כי בהתאם לחוק, חיוב בערובה הינו הכלל ואילו הפטור הוא החריג, ולבחון האם עצם הטלת ערובה שנועדה להגן על זכות הקניין של הנתבע פוגעת במידה העולה על הנדרש על זכות הגישה לערכאות של התובע. סיכויי התביעה יכולים אף הם להילקח בחשבון בשלב זה, אולם זאת רק במידה שניכר כבר על פני הדברים ומבלי להיכנס לבחינה רחבה, כי מדובר בסיכויים גבוהים או קלושים במיוחד. בשלב השלישי, יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולהבטיח שתהיה מידתית ותאזן נכונה את כלל השיקולים הרלבנטיים ובפרט את ההתנגשות בין הזכויות החוקתיות של הצדדים: זכות הקניין של הנתבע מזה וזכות הגישה לערכאות של התובע מזה (רע"א 10367/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.09); רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (23.5.11)).

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובטיעוני הצדדים ביחס לבקשה זו, סבור אני כי דין הבקשה להתקבל. כפי שציין המבקש, המשיבה עצמה טענה בכתב התביעה כי היא מצויה בחובות רבים ובחסרון כיס (ס' 17 ו- 29 לכתב התביעה). המבקש אף הצביעה על כך כי המשיבה אינה משלמת אגרה כנדרש לרשם החברות, ועיון בדו"ח רשם החברות שצורף לכתב התביעה מעלה כי המשיבה הייתה בסטטוס "חברה מפרה" ולא שילמה את האגרות השנתיות לשנים 2015 ו-2016. המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות המבקש. אמנם החוב לרשם החברות שולם לאחר הגשת הבקשה, אולם לא צורפה כל אסמכתא רצינית לגבי מצבה הפיננסי של החברה, כגון אישור רואה חשבון או תדפיס חשבון בנק. מהמכתב הלקוני מבנק הפועלים שלפיו החברה עומדת בהתחייבויותיה לבנק, לא ניתן ללמוד דבר. לא מצאתי כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מהכלל של הטלת ערובה, ובשלב מוקדם זה לא ניתן להעריך את סיכויי ההליך, ואף לא ניתן לקבוע ממצא לכאורי בטענות המשיבה בדבר חוסר תום לב המבקש ולאחריותו כביכול לחובותיה, וסוגיות אלה טעונות בירור עובדתי.

לאור האמור לעיל, הבקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה מתקבלת. עם זאת, לא ראיתי מקום להורות בשלב זה על חיוב בסך של 60,000 ₪ כפי שביקש המבקש, וזאת חרף סכומה של התביעה (כ- 564,000 ₪). לנוכח האיזון בין מכלול השיקולים, ובפרט זכות הגישה לערכאות של המשיבה, אני מורה כי על המשיבה להפקיד בקופת בית המשפט סך של 15,000 ₪ לשם הבטחת תשלום הוצאות המבקש ככל שיינתן בתיק פסק דין נגדו, וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

ב"כ המשיבה יודיע על ביצוע ההפקדה, שאם לא כן יעוכבו ההליכים בתיק בהתאם לקבוע בסעיף 353א לחוק החברות.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ז, 22 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: