ת"א 18819-01-12 גרונוב נ' פוקס ואח'

1. בפני תביעה על פי סעיף 41א לפקנ"ז, כנגד הנתבעים 1 ו- 2 ועל פי סעיפים 35-36 לפקנ"ז כנגד הנתבע מס' 3. התובע, יליד 12.7.88, היום בגיר, טוען כי ביום 20.7.01 בשעה 21:30, כאשר היה בן 13 רכב על אופניו בשכונה בה הוא גר, על הכביש, והכלב של הנתבעים 1 ו- 2 דלק אחריו פתאום, וכשהשיג את האופניים הוא תפס את החלק השמאלי של האופניים. התובע איבד אז שיווי משקל, פגע ברכב שחנה בצד הכביש, נפל ונפגע ונגרם לו נזק. בעיקר בשיניו.

הנתבעים מס' 1 ו- 2 אינם חולקים שבמועד הרלבנטי היה להם כלב. הם היו בחופשה בעיר אילת לסוף שבוע והשכן, הנתבע מס' 3 טיפל, לבקשתם, בכלבם. אך הם חולקים שהכלב שנטען שרדף אחר האופניים והתנפל עליהם, היה שלהם.

הנתבע מס' 3 חלק על כך שהכלב שהשגיח עליו, יצא ביום התאונה מהחצר של הנתבעים 1 ו-2.

2. התביעה הוגשה בשנת 2012, בחלוף כעשר וחצי שנים. לפני כן הורי התובע הגישו כנגד הנתבע מס' 1, אחרי מספר שעות, תלונה במשטרה. מלכתחילה התלונה נסגרה מבלי שהוגש כתב אישום. על כך הוגש ערר, וביום 31.12.02 הוגש כתב אישום (ת.פ. 5340/02, ביהמ"ש השלום באר שבע). אבל ביום 5.9.05 חזרה המדינה מכתב האישום והנתבע מס' 1 זוכה מהמיוחס לו בכתב האישום (פרוטוקול מיום 5.9.05, כב' השופט יעקב שפסר, ת.פ. 5340/02).

בכתב האישום נטען שהנתבע מס' 1 אפשר לכלבו להסתובב משוחרר ללא זמם, ביום התאונה, וכי הכלב רדף אחר התובע שרכב על אופניו, וניסה לנשוך אותו ברגלו. בניסיון המילוט הקטין איבד שיווי משקל ונפל ונחבט עם פניו ברכב חונה. לזיכוי קדם מענה מפורט שכלל טענה שהנתבע מס' 1 היה באותה עת באילת, והשאיר את הכלב באחריות השכן, וכי הקטין תיאר מרדף של כלב גדול ואילו כלבו של הנתבע מס' 1 הוא בגובה 30 ס"מ. נטען אפוא לטעות בזיהוי (פרוטוקול מיום 25.11.03).

3.הקדמתי את הדיון בתביעה בפני, בתיאור האמור בתיק הפלילי לנוכח הקושי העיקרי בתיק והוא זיהוי הכלב. אותו קושי שעמד בפני המשטרה מלכתחילה. כי תנאי להחלת בין החבות לפי סעיף 41א לפקנ"ז ובין את עוולת הרשלנות הוא זיהוי הכלב הרודף עם מי מהנתבעים.

השאלה האם התובע נפגע כי נפל מאופניו בכלל, או ללא קשר לכלב, בכלל, כפי שניסה לרמוז ב"כ הנתבעים 1 ו- 2, היא משנית. כי העילות, בין כלפי הנתבעים 1 ו- 2 ובין כלפי הנתבע מס' 3 מתבססות על כלב שרדף אחר התובע, ששויך אליהם.

בפתח הדיון התנגד ב"כ הנתבעים 1 ו-2 להגשת תיק המשטרה אך בפועל השימוש בתיק, צילומים, היה רק כדי לעמת עדים שהגיעו לדיון עם עדותם במשטרה. כך עשו באי כוח התובע והנתבעים 1 ו- 2.

ההתנגדות אפוא, בהתייחס לעדים שהגיעו, נדחית ומתקבלת רק לגבי עדים שלא הגיעו.

הביסוס הראייתי של זיהוי הכלב, בתום שמיעת התיק, הוא עדותו של התובע בלבד שהוא מכיר את הכלב כשייך לנתבעים 1 ו- 2.

בשלב שמיעת הראיות העידו רק התובע ואביו. חברו שלפי הנטען רכב עמו, לא הגיע להעיד. לפי דברי בא כוח התובע, עו"ד מרעי, החבר שלח לו הודעה שהוא לא יכול להגיע כי הוא נבחן באותו יום. הודעה ובקשה לא הוגשו מראש לביהמ"ש.

אך לטובת התובע אניח שחברו היה מגיע להעיד. בסוגיית הזיהוי של הכלב התיאור הוא: "כלב שחור בגודל בינוני" (סעיף 5 לתצהירו של בן לרר).