ת"א 18750-01-16 ברזלי נ' מערבי ואח'

1.בפני בקשת הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"),לסילוק התביעה על הסף מחמת טענות להתיישנות, חוסר תום לב והיעדר עילת תביעה.

המדובר בתביעה לסילוק יד בטענה לפלישה,לצו מניעה (למנוע הפרעה לתובע לממש היתר בניה) וכן תביעה כספית,בין היתר, לשכר ראוי בגין שימוש במקרקעי התובע,לטענתו. המדובר בתביעה המתייחסת לתוספת בניה, שלטענת התובע, בנה אביו של הנתבע ובמסגרתה פלש לשטח התובע.

2.לטענת הנתבע, התובע ירש את זכויות אימו בדירה בשנת 1980 ונרשם כבעלים או מחזיק כבר בשנת 1993 ולכן חזקה עליו שידע כבר אז על הבניה,אשר נעשתה, לטענת הנתבע,עוד לפני כ-50 שנה. הנתבע טען כי אין המדובר בתביעה בעילה קניינית שכן אין המדובר בתביעה לבעלות על המקרקעין,אלא בתביעה בגין בניה בלתי חוקית והשתלטות על מקרקעין השייכים לתובע לטענתו. לפיכך טען הנתבע להתיישנות התביעה.

עוד טען הנתבע,כי התובע לא צירף הוכחה לבעלות במקרקעין הסמוכים לדירות, או במגרש הצמוד שהריסתו מבוקשת, ועל כן יש לסלק את התביעה בהיעדר עילת תביעה. לטענת הנתבע, גרם המדרגות נבנה לפני חקיקת חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 כך שלא זו בלבד שהבנייה נעשתה בהיתר, אלא שקיימת חזקה כי יש היתר לבנייה.

הנתבע הוסיף כי התובע נוהג שלא בתום לב, שכן מעולם לא בא בדרישה או טרוניה בקשר למקרקעין שבמוקד. כמו כן, כאשר שופץ המבנה במסגרת "שיקום שכונות" נדרשו דיירי הבית המשותף להשתתף בעלות השיפוץ, ברם התובע סירב להשתתף בטענה כי אינו הבעלים של הדירה.

3.התובע התנגד לבקשה וטען כי הואיל ומדובר במקרקעין מוסדרים תקופת ההתיישנות היא בת 25 שנה. התובע טען כי מעשי הנתבע הובאו לידיעתו בצורה ברורה רק בשנת 2004, ולפיכך התביעה טרם התיישנה.

עוד טען התובע לתחולת סעיף 9 לחוק שעניינו הודאה בזכות. לטענת התובע, הנתבע הודה בזכויות התובע עובר להגשת התביעה דנא, אך העלה טענות הגנה אחרות, ומכאן, שמניין הימים מתחיל ממועד שבו הודה, והתביעה לא התיישנה. התובע סבור כי טענת התיישנות היא טענה חדשה שהועלתה לצורכי הליך זה בלבד, שכן לכל אורך הדרך, טען הנתבע לזיקת הנאה בשטח - זיקת הנאה שתנאיה לא הוכחו במקרה דנא.

דיון

4.לאחר עיון בטענות הצדדים,אני דוחה את טענת הנתבע כאילו חלה תקופת התיישנות של 7 שנים ביחס לכל רכיבי התביעה.

אכן בכל המתייחס לתביעה הכספית,נכונה הטענה וברי כי מעת שהתובע הודה שהעובדות נתגלו לו בשנת 2004,לא יהיה זכאי לפיצוי בגין שכר ראוי אלא לתקופה של 7 שנים קודם להגשת התביעה. ראה ע"א 8880/13 דוד וינשל נ' מדינת ישראל משרד הביטחון "כבר נפסק, כי תביעה לדמי שימוש במקרקעין היא תביעה "בשאינו מקרקעין" [ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד כז(1) 225, 227 (1972); ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכ[פורסם בנבו] פסקה 6 (1.4.1996)]."

5.יחד עם זאת, עיקר התביעה הינה טענה להסגת גבול ופלישה. ראה סעיף 6 (א) לכתב התביעה שם נטען כי הנתבע בנה תוספת באופן לא חוקי: "תוך שהוא אף חורג ופולש לתוך שטח דירת התובע". הטענה להסגת גבול, הוזכרה במפורש בכתב התביעה גם בסע' 6 ג' והועלתה במפורש גם בתכתובות שהוחלפו עובר להגשת התביעה בין באי כוח הצדדים וצורפו לכתב התביעה ואף בפניות (העצמאיות) של התובע לעיריית צפת.

אין חולק כי במקרה דנן,המדובר במקרקעין מוסדרים,שכן המקרקעין מושא "שטח המריבה" עברו הליכי הסדר (נספחים א' וג'2 לכתב התביעה).

בהתאם לסעיף 159ב' לחוק, אין התיישנות על תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים:

"(ב)חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה.

בניגוד לטענת הנתבע,תביעת התובע בענייננו היא תביעה להגנת זכות הבעלות מחמת פלישה(למצער בעלות משותפת) ולפיכך הינה בגדר "תביעה לקיום זכות במקרקעין" ואינה מתיישנת.