ת"א 1872-05-14 רכבי נ' ברונשטיין

בפני בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף או להעברתה לדיון בבית הדין לעבודה בשל היעדר סמכות עניינית.

המדובר בתביעה כספית אשר הוגשה בגין שליחת יד נטענת מצידו של הנתבע בכספיו של התובע אשר היה מעסיקו.

לטענת התובע, בעת שהנתבע עבד אצלו כאב-בית, גזל כספים שנמסרו לו במזומן למטרת תשלום לספקים ובעלי מקצוע שונים ושלשל את אותם כספים לכיסו.

בין התובע לנתבע התקיימו יחסי עובד-מעביד. על כך אין מחלוקת [ראה גם ס'5 לכתב התביעה].

אולם, לא כל תביעה בין עובד למעביד נדונה בבית הדין לעבודה, אלא רק אותן תביעות שעילתן קשורה באותם יחסים. לעניין זה ראה ס' 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969.

מעיון בכתב התביעה עולה כי רובן של העילות, אלה המפורטות בסעיפים 69-72, הינן עילות המבוססות על הוראות פקודת הנזיקין. בכל הנוגע לעילות אלה, הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה, לנוכח סכום התביעה.

הדברים נכונים אף ביחס לעילה המבוססת על סעיף 31 לפקודת הנזיקין, שכן הסמכות הייחודית שהוקנתה לבית הדין לעבודה בקשר עם סעיף זה, היא רק כאשר המדובר בהסגת גבול במסגרת סכסוך עבודה – אין זה המקרה כאן.

המצב המשפטי שונה בתביעת ההשבה של הסכומים שהתובע טוען כי שילם לנתבע [סעיף 74 לכתב התביעה].

המדובר בסכומים שהתובע שילם לנתבע כשכר עבודה, אף אם שולם כבונוס ולא כשכר שוטף [ראה ס' 38 לכתב התביעה]. על אף הטיעון המבוסס על חוק עשיית עושר ולא במשפט – מדובר למעשה בתביעה להשבת שכר עבודה.

בתביעה זו, אשר עילתה מבוססת על יחסי עובד-מעביד שבין הצדדים ואינה עילה המבוססת על פקודת הנזיקין, מוסמך לדון בית הדין לעבודה. לו המומחיות לבחון האם במכלול יחסי העבודה שהתקיימו בין הצדדים, ובהתחשב בטענות הצדדים – יש לחייב את העובד להשיב כספים שקיבל מהמעביד עבור עבודתו.

התוצאה היא כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה להשבת כספי הבונוסים אלא רק בתביעה הנזיקית בגין הסכומים שלטענת התובע נגזלו ממנו.

לפיכך, אין מקום לסילוק התביעה על הסף או להעברתה לבית הדין לעבודה, ואני מורה על מחיקת טענות התובע להשבת כספי הבונוסים.

התובע יהיה רשאי לתבוע רכיבי תביעה אלה בבית הדין לעבודה.

הנתבע יגיש כתב הגנה עד ליום 1.10.14.

הואיל וחלק מטענות המבקש התקבלו – אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' אב תשע"ד, 16 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.