נימר ואח' נ' מועצה אזורית אל בטוף

לפניי תביעת התובעים למתן פסק-דין הצהרתי לפיו הנתבעת מנועה מלגבות מהם חובות ארנונה ומים בגין דירת מגוריהם שבתחום המועצה, וכן מנועה מלנקוט נגדם בהליכי גביה בגין חובות כאמור. הטענה העיקרית בתביעה הינה להתיישנות החובות הנ"ל.

יחד עם התובענה הוגשה בקשה שכותרתה: "בקשה למתן צו עשה/צו מניעה/צו הצהרתי זמני וקבוע", שאף שלא הוגדרה בבירור ככזו, כוונה ככל הנראה להוות בקשה לסעד זמני שיאסור על ביצוע הליכי גביה עד להכרעה בתביעה.

בהחלטתי מיום 4.12.17 הוריתי על הגשת תגובת הנתבעת לבקשה. במסגרת התגובה שהוגשה, טענה הנתבעת בין היתר לחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתביעה, משמדובר בסעד הצהרתי המהווה בגדר תקיפה ישירה של החלטת הרשות המקומית ובנושא ארנונה. בתשובתם לטענה האמורה, שהוגשה לפי החלטתי מיום 31.12.17, טענו התובעים כי מדובר בתביעה הנגועה כולה "בסימנים אזרחיים וכספיים" וככזו מצויה היא סמכותו של בית משפט זה.

לאחר עיון בעמדות הצדדים מסקנתי היא כי הטענה לחוסר סמכות עניינית לדינה התקבל.

כידוע, שאלת הסמכות העניינית נבחנת לפי הסעד המבוקש בתביעה. בענייננו, הסעדים המבוקשים בתביעה הם סעדים הצהרתיים בדבר היעדר חובות ארנונה ומים לתובעים ומניעות הנתבעת מלנקוט בהליכים לגבייתם. מדובר בסעדים שהם בגדר תקיפה ישירה של החלטות הרשות המקומית בקשר לחיובים מוניציפליים והליכים לגבייתם. ככאלה, הם מצויים בסמכותו העניינית הייחודית של בית המשפט לעניינים מנהלים, מכוח חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס – 2000 (להלן – החוק). סעיף 5(1) לחוק קובע את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות כנגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה ובעניין המנוי בתוספת הראשונה. בענייננו רלוונטיים סעיף 1(א) לתוספת הקובע כי בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בענייני ארנונה וסעיף 8(א) לתוספת הקובע את סמכותו לדון בהחלטה של רשות מקומית (למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים). בפסיקת בית המשפט העליון נדונה לא אחת סוגיית תיחום הסמכויות בין בתי המשפט המנהליים לבתי המשפט האזרחיים, ונקבע כי כאשר המעשה המנהלי מושא התביעה עניינו דרישת תשלום שהוציאה הרשות המקומית ומבוקש לגביו סעד המהווה תקיפתו הישירה, הדבר בא בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים בהתאם לתוספת לחוק. מנגד, כאשר הסעד המבוקש בתביעה הינו סעד כספי, מוקנית הסמכות העניינית לבית המשפט האזרחי, אשר בידו להידרש לטענות נגד מעשי הרשות בגדר תקיפה עקיפה (בר"ם 8689/16 עיריית רמת השרון נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (פורסם במאגרים)(2017); רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר (פורסם במאגרים) (2005)).

בענייננו, מאחר והסעדים המבוקשים בתביעה הם הצהרתיים, באופן המהווה תקיפה ישירה של החלטות הרשות המקומית, הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מנהליים. טענות התובעים בדבר האופי "הכספי" של המחלוקת אין בהן כדי לשנות לעניין הסמכות העניינית; זהו מאפיין משותף לחלק גדול מהתובענות כנגד חיובים מוניציפאליים, בפרט ארנונה, אולם כאמור לא זהו המבחן לסמכות העניינית לפי קביעתו הברורה של המחוקק ולהלכה הפסוקה. כך הדבר גם ביחס לטענות התובעים בדבר שיקים שנמסרו על-ידם לנתבעת, וזאת משאין התביעה עצמה כוללת סעד כספי כלשהו של השבה, והמבחן הקובע הוא כאמור מבחן הסעד.

נוכח השוני הדיוני בין מסלול של תביעה אזרחית לעתירה מנהלית, ובהתאם לגישה המקובלת בפסיקה לעניין זה, אין מקום להורות על העברת הדיון בתביעה כפי שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים. אשר על כן, אני מורה על מחיקת התביעה, מבלי שיש בכך למנוע מהתובעים להגיש הליך מתאים בפני הערכאה המוסמכת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.