ת"א 18554-12-12 רחמני ואח' נ'Liberty Mutual Insurance Eurpoe Ltd. ואח'

בישיבת 12.5.15, אשר נועדה לתיחום המוסכמות והפלוגתאות, טען ב"כ התובעים כי חלק הארי מטענות הנתבעות 1 ו-2 (להלן: "הנתבעות") בכתב הגנתן, הן טענות שאינן ראויות להישמע, נוכח מועד העלאתן, ועל כן, אין להתחשב בהן בעת גידור המוסכמות והפלוגתאות. יטעם כבר כאן, כי טענות התובעים אינן חלות ביחסיהם עם הנתבעת 3 ואין חולק כי היא רשאית להעלות כל טענה.

דבר התביעה בתמצית הוא זה: התובעים 1 – 6 היו מבוטחים בביטוח מנהלים ונושאי משרה אצל הנתבעות 1 – 2. נגד התובעים הוגשה בקשה לאישור תביעה נגזרת. לוז העילה בתביעה הנגזרת נגע להעדרו של אישור משולש (וועדת ביקורת; דירקטוריון; אסיפה כללית) להסכמי ההעסקה של התובעים 1 ו-2, החל מיום 27.5.02 וכן להעדרה של עילה להוסיף ולשלם לתובעים 1 ו-2 שכר על פי הסכמי ההעסקה הואיל ובשנת 2005 הגיעו הם להסדר עם המפקח על הביטוח שעיקרו – הפסקת כהונתם כבעלי תפקיד כלשהו בחברת הביטוח איילון, לתקופה של 7 שנים ו-3 שנים (בהתאמה), החל מיום 1.10.05, מחמת הרשעתם בפרשת "קרטל הביטוח". העדר העילה לשלם את השכר הקבוע בהסכמי ההעסקה הוא מן הטעם שהללו חדלו ממתן שירותים לחברת הביטוח ואין מקום לשלם להם שכר מלא בגין שירותים מופחתים וזניחים לתובעת 7. במסגרת התביעה הנגזרת, נדרשו התובעים להשיב לחברה – היא התובעת 7 – את השכר ששולם לתובעים 1 ו-2 העולה כדי סכום נטען של כ-103 מיליון ₪. התובעים פנו אל הנתבעות והודיעו לה על אודות הגשת התביעה הנגזרת והנתבעות מינו את עוה"ד לויתן-שרון על מנת לעקוב מטעמן אחר הליכי המשפט. ביום 30.1.12, נשלחו את התובעים מכתבים מאת משרד עוה"ד לויתן-שרון, ובהם הודעה, בין היתר, בדבר שמירת זכויות הנתבעות על פי הדין ועל פי חוזה הביטוח. שמירת הזכויות התייחסה לשתי הסיטואציות הבאות, שנזכרו במכתב: האחת – אם ייקבע בפסק דין חלוט כי התובעים 1 ו-2 ביצעו מעשים מכוונים או פזיזים, כי אז יוחרגו עניינים אלה מן הכיסוי הביטוחי, בשים לב להגדרת הדיבור "Wrongful Act" בפוליסה ולסעיף 263 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 המורה כי מעשים מכוונים או פזיזים אינם בני ביטוח; השני – אם תתקבלנה הטענות בדבר עשיית עושר ולא במשפט על ידי התובעים 1 ו-2 וייקבע כי שכרם נתקבל שלא כדין, כי אז חובת השבתו תוחרג מן הכיסוי הביטוחי לאור סעיף (i)3.1 לפוליסה, הדן בהחרגת רווח או יתרון שהופק על ידי המבוטח שלא כדין.

במכתב נמסר לתובעים 1 ו-2 כי הואיל והם מופיעים הן בכובעם כדירקטורים וכנושאי משרה בתובעת 7 והן כבעלי מניות בתובעת 7 – שומרות הנתבעות על זכותן לבצע חלוקה יחסית של ההוצאות המשפטיות, על פי הוראות הפוליסה. בסיום המכתב, נמסר לתובעים כי האמור בו אינו מהווה הודאה מצד הנתבעות בכיסוי הביטוחי בנוגע להליכי התביעה הנגזרת (נספח ה1 לכתב התביעה המתוקן).

בהמשך ההליכים במסגרת התביעה הנגזרת, נוהל מו"מ לפשרה בין בעלי הדין דהתם ומשרד לויתן-שרון עודכן בהתפתחויות. הנתבעות בחרו להחריש כאשר עודכנו על הפשרה המתגבשת ועל דבר המגעים עם הרשות לניירות ערך והמפקח על הביטוח, על מנת לוודא כי האחרונים אינם מתנגדים לפשרה. הסכם הפשרה שהושג, הוגש לבית המשפט ביום 31.5.12 (ועיקרו היה תשלום סכום של כ-22.5 מיליון ₪ לתובעת 7 וכן גמול לתובעת הנגזרת ושכ"ט לבאי כוחה). הנתבעות עודכנו בדבר אך לא העלו כל השגה וממילא לא דחו את הכיסוי הביטוחי.

לאחר הדברים האלה ובטרם אישר בית המשפט את הסכם הפשרה, החליפו הנתבעות את ייצוגן. מנקודת זמן זו יוצגו הן בידי משרד עוה"ד נשיץ-ברנדס. ביום 13.8.12 לאחר פגישה בין באי כוח התובעים והנתבעות פנו ב"כ התובעים אל ב"כ הנתבעות בדרישה להכיר בכיסוי הביטוחי ולכבד אותו וכן בעתירה להודיעם את עמדתן הסופית של הנתבעות בעניין זה (נספח ח' לכתב התביעה המתוקן). ביום 29.8.12 נתקבל מכתב עו"ד נשיץ ובו נדחה הכיסוי הביטוחי. עילות הדחייה, כמפורט במכתב (נספח ט1 לכתב התביעה המתוקן) הן אלה:

ראשית, הפשרה מיוסדת על השבה לתובעת 7 של סכומים שנתקבלו (בידי התובעים 1 ו-2) שלא כדין בשל חוזה בטל לתשלום שכר. ההשבה של סכומים אלה אינה אובדן בר ביטוח;

שנית, הסכם הפשרה אינו "אובדן" כמשמעו בפוליסה ואינו בר ביטוח על פי דין, שכן הסכומים שהושבו לתובעת 7 הם כספים שהתובעים 1 ו-2 קיבלו אגב עשיית עושר ולא במשפט, תוך הפרת דיני החברות ודיני ניירות הערך. השבה זו איננה בגדר פיצוי לאירוע נזק מקרי, כי אם בגדר "non-compensatory damages" (פיצוי שאינו מבוסס על נזק) המוחרג מהגדרת "אובדן" בפוליסה. יתר על כן, השבת סכומים שנתקבלו עקב עסקה בטלה, שנעשתה תוך הפרת הדין על ידי דירקטורים ובעלי 85% ממניות התובעת 7 שהיא חברה ציבורית, נחשבת ככזו שלא ניתן לבטחה לפי דין. לא זו אף זו. לא ניתן לייחס לדירקטורים החיצוניים את האחריות לגרימת הנזק הנטען עקב רשלנותם.

הנתבעות הודיעו כי באין אובדן כמשמעו בפוליסה, אין מתעוררת שאלת ייחוס הסכומים לעילות מבוטחות לעומת כאלה שאינן מבוטחות.

שלישית, התובעים 1 ו-2 הפרו את חובת הגילוי, במיוחד באשר לפעולותיו משנת 2005 של המפקח על הביטוח בהמשך להרשעה בפרשת קרטל הביטוח וכן צעדיה של הרשות לניירות ערך בשנת 2010, אשר העצימו את הסיכון מן התובעים 1 ו-2, עובר לחידוש חוזה הביטוח אשר המגעים לגביו התנהלו אותה עת. סיכונים אלה לא גולו לנתבעות אף במהלך שנת 2011, עד אשר הוגשה הבקשה לאישור התביעה הנגזרת לגבי השכר ששולם בשנים 2002 – 2011. לו היו הנתבעות מודעות לטיב הסיכון ולהיקפו – לא היו הן כורתות את חוזה הביטוח.

לאחר אישור הסכם הפשרה בגדרי התביעה הנגזרת, ותשלום סכומהּ, הגישו התובעים את התביעה דנן, שבה עתרו לחייב הנתבעות בתשלום תגמולי ביטוח בסכום אותו שילמו על פי הסכם הפשרה וכן בתשלום נזקי מימון שנגרמו לתובע 1, עגמת נפש והשבת סכומים ששולמו כשכ"ט עו"ד, מומחים ויועצים לשם טיפול בתביעה הנגזרת וכן בתשלום ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981.