ת"א 18536-08 זהבי נ' כלל חב' לביטוח בע" מ

התובע יליד 2.4.46 נפגע לטענתו בתאונת דרכים ביום 31.1.06 (להלן: התאונה הראשונה) ובתאונת דרכים נוספת ביום 8.2.07 (להלן: התאונה השנייה). התאונה השנייה הוכרה כתאונת עבודה. הצדדים חלוקים ביניהם הן בעניין החבות הן בעניין גובה הנזק.

שאלת החבות

התובע הצהיר כי ביום 31.01.06 תוך כדי ירידה ממשאיתו החליק, נפל וקיבל מכה ברגל ימין ובגב. כמו כן הצהיר כי ביום 8.2.07 החליק שוב במהלך ירידה ממשאיתו ונפגע בברך ימין ובגב. בשל כאבים מהם סבל בשל תאונה זו לא יכול היה להמשיך לעבוד ועל כן הותיר את המשאית במקום התאונה והתפנה לביתו. לטענתו אחד מחבריו החזיר את משאית הסמיטריילר שלו לביתו לאחר מספר ימים. הנתבעת כופרת בהתרחשות שתי התאונות. לטענתה, אין ליתן אמון בעדות התובע בעניין זה ואף אין ראיות התומכות בה.

מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה התובע לא עמד בנטל להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה הראשונה. עדותו של התובע בבית המשפט לא הייתה סדורה וקוהרנטית דיה על מנת להסתמך עליה בלבד לצורך קביעת נסיבות התרחשותה. כמו כן אין די במסמכים הרפואיים שנרשמו בסמוך לאחריה על מנת לתמוך בגרסתו. אמנם בתיעוד הרפואי שנערך בקופת חולים ביום התאונה הראשונה נרשם כי לדברי התובע "נפל בעבודה ונחבל בברך ימנית" (מסמך רפואי מיום 31.1.06). ברם קיימות סתירות בין האמור בתצהירו של התובע לגבי נסיבות תאונה זו לאמור בעדותו במסגרת חקירתו הנגדית ובמסמכים הרפואיים. במסמך רפואי מיום 7.2.06 (גיליון הפיזיותרפיסט), כשבוע לאחר התאונה הראשונה, נרשם: "נפל ממשאית לפני כשבוע במסגרת העבודה בזמן עליית מדרגה, החליק ותוך כדי נחבל בברך ונפל עליה" (ההדגשה אינה במקור, ש.ל.). לעומת זאת בתצהירו ובעדותו טען כי החליק כאשר ירד מהקבינה ונפל קדימה מהמדרגה הראשונה (פרוטוקול עמוד 9 שורה 25). כמו כן בתצהיר העיד התובע כי נפצע בעת שירד מהמשאית לצורך פריקת סחורה שהעמיס קודם בנמל אשדוד. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט טען כי התאונה הראשונה אירעה בתוך נמל אשדוד (פרוטוקול עמוד 9 שורות 2-4 ושורות 9-10). סתירות אלו מעלות ספק לגבי הנסיבות בהן נפגע התובע, במיוחד בשים לב לכך שלפי התיעוד הרפואי שנרשם בסמוך לאחר התרחשותה לא נראו על הברך סימני נפילה (ראו תעודה ראשונה לנפגע עבודה מיום 31.1.06 בה נרשם: "אין סימני קליני של נפילה על הברך ימין – טראומה במנגנון סיבובית" (כך במקור, ש.ל.)). בנסיבות אלה איני מוצאת כי התובע הרים את הנטל לצורך הוכחת נסיבות התרחשות התאונה הראשונה ולכך שמדובר אמנם בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 המזכה אותו בפיצוי מאת הנתבעת.

שונים פני הדברים לגבי התאונה השנייה. בנוגע לתאונה זו התרשמתי כי התובע זוכר היטב את נסיבות התרחשותה ולא מצאתי שיש מקום לפקפק בעדותו. כמו כן, קיימות ראיות התומכות בגרסתו. במסמך רפואי מיום 9.2.07 נרשם: "חבלת ברך ימין סיבובית מאתמול- 8.2 בעבודה כנהג משאית החליק מהמשאית לדבריו". גרסת התובע נתמכת גם בעדותו של מר אורי ימין, שעמו היה התובע בקשרי עבודה עובר לתאונה. הוא אישר בעדותו כי התובע התקשר אליו וסיפר לו שהחליק ממשאיתו כאשר ביקש לרדת ממנה ולבקשתו הגיע אל החניון ולקח אליו את המשאית. בהמשך, אדם אחר העביר את המשאית לביתו של התובע (פרוטוקול עמוד 55 שורות 8-21). מדובר בעד אובייקטיבי אשר לא היה בקשר עם התובע זמן רב ועדותו מהימנה עלי אף אם ניתן למצוא סתירות קלות בפרטים לא מהותיים בינה לעדות התובע נוכח הזמן הרב שחלף מאז התאונה. עוד יצוין כי התובע העיד שירד מהמשאית על מנת לקבל סידור עבודה (פרוטוקול עמוד 12 שורות 8-10). די בראיות אלה כדי לקבוע כי התובע עמד בנטל להוכיח את נסיבות התאונה. נפילה במסגרת ירידה מהמשאית בנסיבות שתוארו היא בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים. מכאן אעבור לדון בפיצוי התובע בראשי הנזק השונים בגין התאונה השנייה בלבד.

הנכות הרפואית

כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה מונתה ד"ר מיכל עמית-כהן. המומחית קבעה כי לתובע נכות בשיעור 15% על פי סעיף 35(1) בין ב' ל-ג' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 בגין פגיעה בברך ימין. היא שייכה 1.5% מהנכות לתאונה הראשונה, 5% לתאונה השנייה (במסגרת תשובות לשאלות הבהרה) והיתר ייחסה למצב רפואי קודם. עוד קבעה המומחית נכויות זמניות בשיעור 100% למשך 6 שבועות ובשיעור 30% למשך 4 שבועות נוספים.

המומחית נחקרה על חוות דעתה ולא ראתה לסטות מקביעותיה. הנתבעת טוענת כי המומחית טעתה בייחוס הנכות לתאונה. ייאמר בתמצית כי לא ראיתי לקבל את טענותיה בעניין זה. המומחית הבהירה כי התובע אכן סבל בעברו מפגיעה בברך ימין אולם התאונה החמירה את מצבו נוכח פגיעותה בשל מצבו הקודם. אף לא מצאתי כי התובע הטעה את המומחית בכך שטען כי הפסיק לעבוד כנהג (ראו להלן). נוכח האמור, ובהסתמך על חוות הדעת, מצאתי לקבוע כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 15% בברך ימין כאשר 5% מהנכות מיוחסת לתאונה השנייה.

הנזק