ת"א 18390-07-10 רייזנר נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד) בגין נזק גוף שלטענת התובע נגרם לו בתאונת דרכים שבה נפגע ע"י רכב לא ידוע. מכיוון שהנתבעת הכחישה שהתובע נפגע בתאונת דרכים וטענה שנפצע בקטטה, פוצל הדיון ונקבע שראשית יתברר אפיון האירוע, וצדדים הגישו ראיות בכתב, עדים נחקרו והוגשו סיכומים בשאלת החבות.

2. במהלך הרגיל של הדברים, אין עד טבעי מהתובע עצמו היכול לספר כיצד נפגע. התובע לא נתן תצהיר ולא העיד. עם הגשת הראיות כתב בא-כוחו: "לא מוגש תצהיר מטעם התובע עצמו שכן בעקבות התאונה לקה התובע באמנזיה פוסט טראומטית כך שפרטי התאונה אינם ידועים לו כלל". בע"פ אמר שהתובע הוזמן למשרדו כדי לתת תצהיר, אך התובע אמר לו שאינו זוכר דבר. משמע, התובע לא הציג את הראיה המתבקשת, הטבעית, הטובה ביותר להוכחת תביעתו בנימוק בעל שני היבטים: (א) אבחנה רפואית של "אמנזיה פוסט טראומטית". (ב) טענה עובדתית, שהתובע "לא זוכר" (מכל סיבה שהיא). במהלך המשפט עלתה הטענה מספר פעמים וב"כ התובע הגיב עליה כאילו מדובר בטענה טורדנית בענין טכני לגמרי. לא אוכל להסכים עם השקפה זו.

3. הדיון פוצל כך שבירור החבות הוקדם לבירור הנזק ולדיון בבקשה למינוי מומחים. מינוי מומחה רפואי נחוץ בדרך-כלל רק לשם אומדן הנזק. הצדדים לא טענו כאן שמינוי מומחה נחוץ לשם בירור שאלת החבות. כך למשל, הם לא ביקשו שימונה מומחה כדי להעריך את התאמת פגיעות התובע לתסריטים החלופיים שהעלו הצדדים – שהתובע נפגע בתאונת דרכים או שהוכה מכות נמרצות. התובע גם לא ביקש שימונה מומחה כדי להוכיח שאינו יכול להעיד על נסיבות פציעתו. כך קרה שאבחנת "אמנזיה פוסט טראומטית", ניתנה רק מפי ב"כ התובע. ולא בוססה בחוו"ד או בתעודת רופא. התיעוד הרפואי מראה שסמוך לאחר התאונה היתה פגיעה בזכרונו של התובע ובהמשך, הלך מצבו והשתפר. לא מצאתי תיעוד רפואי על מצב זכרונו של התובע את אירועי התאונה, במועד הסמוך לניהול שלב ההוכחות במשפט. מכאן שהתובע לא הוכיח את טענתו כענין שברפואה.

4. הטענה ש"התובע לא זוכר" היא טענה עובדתית. יש להוכיחה, אך לא בהכרזה חגיגית של עורך-הדין. גם אנשים אחרים – אפילו הם מקורבים לתובע מאוד, כמו הוריו - לא יודעים מה זוכר התובע ואינם יכולים להעיד על כך. רק התובע עצמו יכול להעיד על-כך ש"אינו זוכר", אך הוא לא עשה כן. בסיכומיו מבהיר התובע שהוא יכול להעיד. הוא העיד במשטרה, נפגש עם חוקר וגם נכח בדיונים. לא היתה מניעה שהוא יעיד שאינו זוכר את נסיבות פציעתו ויחשוף עצמו לחקירה נגדית שבה יתבררו גבולות זכרונו. התובע לא עשה כן. כך חמק גם מהתמודדות עם חקירה נגדית וכך גם לא ניתנה לנתבעת הזדמנות לתקוף את אמינותו האישית והרי לתובע עבר פלילי מכביד: הוא היה מעורב בעברו בקטטות, בעבירות רכוש וסמים, עבר גמילה מספר פעמים, ריצה עונשי מאסר וגם נטען לגביו שבעבר נפגע באירוע אלימות שאת נזקיו ניסה להציג כתוצאות תאונת דרכים.

5. את הטענה שהתובע לא העיד על נסיבות פציעתו כי "אינו זוכר" אותן, יש לבחון בהקשר נוסף, שידון בהמשך ביתר פירוט – פרשת פגישתו המפתיעה עם גב' אמסלם. מדובר באירוע השנוי במחלוקת שבו השתתף התובע. התובע ניסה להוכיחו באמצעות אביו, אמו, החוקר מר גנור והגב' אמסלם. רק הוא עצמו, שנטל בו חלק, נמנע מלהעיד עליו. מדוע? התובע אף לא טרח להציע הסבר והרי טענת "אמנזיה פוסט טראומטית" אינה רלבנטית כאן, האירוע קרה אחרי שהחלים מפציעתו.

6. בסיכומיו ציין התובע כי הוא התייצב לדיון ואילו רצה בכך ב"כ הנתבעת, יכול היה לבקש שיתייצב להעיד (והדברים הודגשו ביתר שאת בסיכומי התשובה). אין כל בסיס להיפוך נטל הראיה בתביעה זו. על התובע להוכיח את תביעתו ולא על הנתבעת להוכיח את העדר חבותה. לתלונת התובע על כך שהנתבעת לא חקרה אותו מיוזמתה אין בסיס. ראשית, אין לנתבעת חובה דיונית או אחרת לתקן עבור התובע את טעויותיו. שנית, אילו ביקשה לחקור את התובע, היתה הנתבעת מעמידה עצמה בנחיתות דיונית, שכן היה עליה לחקור את היריב בחקירה ראשית ולא בחקירה נגדית. איני סבור שיש לזקוף לגנות הנתבעת את העובדה שלא עשתה את מלאכת התובע עבורו.

7. אין מנוס מהמסקנה שהתובע פשוט התחמק ממתן עדות. במקום ללכת בדרך המלך ולהעיד בעצמו, בחר התובע ללכת בדרך עקלקלה ולהביא עדויות משניות אודות נסיבות פציעתו. הדבר פוגם מאוד באמינות טענותיו.

8. את הערכת הראיות שהוגשו, נתחיל מהתייחסות התיעוד אודות נסיבות פציעתו של התובע. התובע מוכר כנרקומן עם עבר פלילי עשיר. כשהובא לבית-החולים נמצאה בדמו כמות גדולה של סמים. צוות מד"א שפינה אותו לבית החולים והצוות הרפואי שטיפל בו שם התייחסו ספונטנית לסימני הפגיעה שממצא על גופו כסימני מכות. דומה שלצוות הרפואי יש מיומנות בזיהוי גורמי פגיעה וסביר שידעו להבחין בין הסימנים שעשויים להגרם בתאונת דרכים לבין הסימנים שנמצאים אצל מי ש"פוצצו אותו במכות" (כפי שצוטטה האחות בבית החולים בדו"ח הפעולה של המשטרה). משמע, הממצא החפצי שנמצא על התובע, כפי שהוערך ספונטנית ותועד בפרטים, אינו מצביע על פציעה בתאונת דרכים, אלא על פציעה בקטטה. יוער, שאף שהתובע נפצע ברחוב ראשי בבת-ים באמצע היום בנוכחות קהל לא תיעדו המשטרה או מד"א שאדם כלשהו שנמצא בזירת האירוע טען בפניהם שהתובע נפצע מפגיעת מכונית.

9. אבי התובע העיד שהתובע מלמל בהזדמנויות שונות אחרי התאונה את המילה "אבריה" (דהיינו, תאונת דרכים). בסיכומים נעשה ניסיון להסיק מכך מסקנה על גבי נסיבות פציעתו. נטען גם שהנתבעת לא יכולה להתכחש לטענה זו, שכן טענת האב (על מלמולי הבן) הונצחה גם בחקירה פרטית שערכה הנתבעת. התובע טוען שעדות האב על דברי הבן היא ראיה כשרה, רס גסטה, עדות על דברים שאמר קורבן תאונה ספונטנית בסמוך לאירוע. הנתבעת כופרת במשמעות אותם מלמולים וטוענת שניתן להכשיר עדויות שמיעה בטענת רס גסטה, רק מקום שמי שכנטען אמר את הדברים, לא היה יכול להעיד במשפט.

10. דומה שעל התובע להחליט אם הוא זוכר מה קרה לא – או שאינו זוכר. אם התובע כלל אינו זוכר מה קרה לו, איזו משמעות יש למלמולים שלו בעת שלא היה בהכרה מלאה? אין לנחש מה העסיק אותו, ממה פחד ועל מה חשב. יתכן שחשב על תאונת דרכים אף שהוכה – בדיוק כפי שעשוי היה לחשוב על כך שמכים אותו, למרות שנפצע בתאונת דרכים. בקצרה, מי חכם וידע לפרש מלמולים של אדם שאינו בהכרה מלאה?